|
ילידת 89, שמה אנה, אוהבת קקטוסים, שאבי אבק ובתי
שחי.
כותבת.
ולפעמים רק מילה אחת מספיקה.
דלתי במשפחה די נורמלית; אבא, אימא ואח, או לפחות כך חשבתי,
כשעוד הייתי מחזיקה בובה כזאת או אחרת, ומתבוננת בשלל הצעצועים
שלי; הייתי בעיקר עושה זאת כשהיו נועלים אותי בחדר בין 2 ל-4,
עדיין לא ברורה לי הסיבה לנעילה, אבל הערכתי שהדבר קשור לכך
שאני רבה עם אחי כל
|
גן השעשועים בקצה רחוב כבר אינו מהנה כשהיה, וזאת לא משום
שאיני אוהב להתנדנד! לא ולא!
אלא משום שאין בי את החשק שהיה בי פעם.
אני נתפס לרגעים שבהם הנדנדה אינה נראת לי כהזדמנות טובה
להשתעשע והמגלשה נראת רק ככמה שניות של ירידה בסיבובים, ואיני
נהנה מכך י
|
ועוד איך שעליתי. אני חושבת שעבר מספר נכבד של שנים שהכשילו
אותי, רגליי כאבו, והייתי חלשה מדי להמשיך לצעוד. הייתי עייפה,
זקנה.
אך לא בראשי.
בראשי הייתי עדיין הילדה הקטנה, מלאת אנרגיה ושמחת חיים.
|
אני זוכר אותה עוד מימי היסודי, כשהייתי קרצייה, ונטפלתי אליה
בכינויים כאלה ואחרים.
היא תמיד הייתה מחייכת אלי, ולא נראתה פגועה מדברים שאמרתי לה,
אז המשכתי.
|
רעש העיפרון על הנייר גורם לי לחשוב שוב, שלא הייתי צריכה
לכתוב את אותן המילים שכתבתי לך לפני כמה שורות.
אבל הייתי חייבת, תבין.
|
|
|
