|
באה לעולם בשנת 1985 עם לב שבור ותוקנה עד כמה
שאפשר בניתוח. עד לפני כשנה הייתה בטוחה לגמרי שהיא
שייכת לאלה שנושאים מרגע לידתם את התואר המפוקפק
"עצובים מלידה"
אבל מסע מסוים לארץ מסוימת הוכיח לה אחרת.
עכשיו היא יודעת שאנשים עצובים רק כי הם מחליטים
להיות כאלה וגם אם החיים לא תמיד שמחים ומאושרים
צריך לדעת להרים את הראש בחזרה אחרי הסערה ולא לשקוע
ברחמים עצמיים.
סיסמה לחיים:
"מה שלא הורג מחשל"
אומנם קצת קשוח, אבל אכן עוזר לעבור דברים קשים
ולהתגבר עליהם.
אירוסמית', REM, סבאג' גארדן, אמה שפלן, Nightwish
ואניגמה הם חבריה הנאמנים והם אפילו לא יודעים את
זה,
יש לה גם חתול שחור ומטאטא בבית אבל הם לא באמת
מכושפים או מרושעים, ככה לפחות היא חושבת :-)
מאמינה שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ולכן לא מאשימה
אותו בכל הצרות.
היא הייתה בוודאי, עייפה, רעבה, צמאה, אבל כל זה לא נראה על
פניה החיוורות. חומה שקופה אך בלתי חדירה לחלוטין הפרידה בינה
לבין שאר העולם הממהר.
|
לחזור הביתה זה להירדם בדרך. גם אם לא ממש עייפים, להירדם ברגע
שמתיישבים ומניחים את התיק. באוטובוס, ברכבת או סתם להתעפץ
בזמן ההמתנה לאחד מהם.
|
קרה לך פעם שהיית כל כך מיואש שרק רצית שמישהו יתקע לך כדור
בראש, או ליפול ממקום גבוה היישר לעולם הבא?
אם כן, הקטע הבא יגרום לך לחשוב על זה קצת, אני באמת מקווה...
|
I shall not succumb to delirium
for I know there will be an end.
I know not when, or how, or why,
but it is a foreseen tragedy.
|
And I dont know what is harder-
being with you
or
being without you.
|
למה אקשיב, אם לא ללחישותיך,
שלחשת לי בחשכת הלילה,
מילות אהבה תמה וטהורה
|
תמיד נמצא שם בשביל כל מי שרק צריך אותו.
תמיד ניצב כסלע איתן אל מול כל רוחות הים
|
There is mayhem inside of me.
It won't sit still.
Like a hermit in his eternal solitude, I feel so alone and
so sad.
|
...כ-17 שרירים נעים והנה הגענו לחיוך. חיוך ששווה אלף נשיקות
ויותר, חיוך שגורם לך להרגיש טיפש לנוכח היופי הזה...
|
.....והעולם, מה הוא יודע? סובב הוא לו בשלווה על צירו ומסביב
לשמש במשך 365.25 ימים, אדיש להרס שיושביו ממיטים על שכניהם,
סביבותיהם ועליו עצמו!
|
חושב עלייך. מי שלא תהיי. הלוואי והייתי יודע.
ומכיוון שאני לא יכול להתגעגע אלייך כי טרם הכרתי אותך, אני
פשוט מתגעגע ללהתגעגע למישהו.
|
כשהייתי קטנה וקיבלתי מכה, אמא שלי הייתה מנשקת אותי איפה
שכואב ושואלת אם הכאב גדול או קטן.
עכשיו, כשגדלתי, גיליתי את האכזבות, האשליות, כאבי הלב.
עכשיו הכאב באמת גדול.
|
צולם במצלמה דיגיטלית בשמורת "עין אפק" ב-17.04.03.
ללא כל עיבוד.
|
נעשה בצייר הרגיל של המחשב.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
אפשר לתפוס אותו
בכוח (אני
ברגליים, אתם
בידיים) ולהעלות
אותו למחלקת
תיירים
עוד דרך יצירתית
להחזיר את יואב
טוקר ארצה |
|
