|
"והוא ידע גם, לרגע לא השלה את עצמו, שההבדל בינו
לבינה הוא, שהיא לא פוחדת כנראה מהמחשבת האלה, או
לפחות לא בורחת מהן, לא כמוהו, שתמיד רק מציץ ובורח,
נזכר ושוכח. היא דיברה על המחשבות השחורות שלה, על
כנופיית העכברושים, כמו על מכרים ותיקים. לפעמים
אפילו בחיוך, כמעט היה לו רושם שהיא נהנית הנאה
משונה להתפלש בהן. וכשראה את העמוד שבו היא רשמה מאה
פעם, כמו בעונש, את המילה `חריגה`, התחשק לו למחוק
באיקס גדול ולרשום מעל `נדירה`..."
מתוך "מישהו לרוץ איתו" - דויד גרוסמן-
נעים מאוד, ליאור.
אהבתי אותה
ועיניה הן חלון לפתח רוחי הסוערת
ושתיקתה היא מילותיי הרועדות בקושי
|
שתלתי עלייך פרח, מקווה שאת אוהבת ורדים אדומים...
חייכי גופה יפה
עורך חיוור כל כך
וצעדייך עקובים באדמה
|
עננים של גשם שוטפים את כל הליכלוך שלנו עכשיו
חזרנו, ומה יהיה עלי עכשיו?
יש לי לב טינופת שאוהב אותך
|
אתה זה שאוהב חומרים מסוכנים,
אהבת אותי מהרגע הראשון
טבולה בהרואין.
אל המקום ממנו באנו, ממהרים לא לחזור
|
הייתי גוזרת אותך ומדביקה אותך עם מסקנטייפ לחלון
שתבריחי את הציפורים.
|
הקף את גופי ביד שזופה
ספר לי סיפור עמוק מלבך
|
גם אני יודעת, פוגעת לפעמים.
גוזרת לו את השיער
שורפת ת'סדינים.
|
נחה עד שמישהו ימות
או עד שמישהו כאן יתעורר,
וייתן לי שתיי סטירות ,
מוקפת באנשים החסים על שתי לחיי.
|
כבר לא יורד דם
לכי חפשי מי יימשך לצלקות שלך
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
החיים הם כמו
בננה: בהתחלה
ירוקים, אח"כ
צהובים.
כרוב ב' |
|
