[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
עוד מילה אחת שלו, עוד מבט.
אני כבר לא אראה אותו יותר, אבל גם אין לי מה להוסיף.
מה אני אגיד לו? אני יודע שכשהוא יעלם אני ארצה לומר לו הרבה.
אז למה עכשיו אני סותם ת'פה?
רגע אל תלך, אני חושב ומקווה, עוד רגע, אני אזכר. אני לא רוצה
להתייסר מאוחר יותר.

אהבה
לראשונה הם נפגשו בטיול כיתות יב' לאילת, מעין צירוף מקרים
שכזה.
הוא לא בדיוק התאהב בה, הוא סתם חיפש, כמו כולם, כמו כל אלה
שלא היו להם חברות באותם הימים.

משל
הוא נפל בדרכו אל האושר - האושר אשר לא ידע מעולם כיצד
לזהותו.
והאושר המתין לו שם - בין עץ האלה לאוהל חם בתקווה שייזכר
שיתפקח שיבין - שיחזור.

אגדה
יצור מפחיד מהחלל החיצון בא והפתיע אותי ואת הגרביל שלי משכבר
הימים שעדיין לא קיים יחסי מין, אפרופו יחסי מין גם הבית שממול
לא נראה כמו תמיד, יש לו מחושים גדולים פתאום ואש על הרעפים,
הגינה הגדולה שיש לו הולכת ומצטמצמת ומסביב הבית נוצר אגם גדול
ההופך לאדום וא

הומור
לפתע אני מוצא את עצמי נסחב אחרי מאיה בחיפוש אחר גלידה
אמריקאית ב7 שקלים. אושיק אמר לה שזה באחד הדוכנים בגדה
השמאלית של הנחל אם נכנסים מכיוון הגשר הגדול, הוא גם כינה את
המחיר "מציאה" ואמר שאפילו מתי מהעיר היה אומר שזה מחיר זול,
ואני חשבתי שגלידה אמריקאית

אם היו נותנים לך משאלה אחת ומבטיחים לך שהיא בטוח תתגשם, מה
הייתה מבקש?" ואני בלהט הרגע עונה לה שהייתי מבקש את זה, את
המצב שבו אני נמצא כרגע, שליו ורגוע, מאושר ומרוצה, נוח לי
וכיף לי ויש לי עם מי לדבר. כל מה שאדם רוצה. הייתי מבקש מהרגע
הזה לנצח.

מדע בדיוני
שלום רב, אני הדוורית של ארמון המלוכה, מצאתי מכתב זה זרוק
בחדר מספר 337466ב, אני בספק אם הכותב רצה לשלוח מכתב זה אבל
בתוקף תפקידי פתחתי אובססיה למכתבים לא מנוצלים. מצאתי את
הכתובת באחת הפתקיות ליד והחלטתי להעביר אותו לשפתכם ולשלוח
אותו למרות הזנחתו, אני מק

הומור
ארבע בבוקר. לא שרק עכשיו התעוררתי, אבל רק עכשיו הבנתי שאני
צריך גם לקום מהמיטה.
החלטתי שאני רעב ובגלל זה אני לא מצליח להירדם. נזכרתי שיש
אנשים ששמים את הלחם שלהם במקפיא. כששאלתי פעם מדוע עושים רצח
כזה ענו לי שזה מחזיק את הלחם "טרי" יותר זמן

פואנטה
היא הביטה בתמונה, כל כך יפה היא היתה בהביטה בה. "תראה איזה
צילום פשוט", היא לחשה, כדי לא להפריע לשאר המתבוננים שסביבנו.
התקרבתי מאחוריה לעברה של התמונה, התמונה סמלה בשבילי כל כך
הרבה ובכל זאת צווארה היה מפתה יותר לבהות בו. "למה זה כאן?
הרי כל ילד שיוצא עם

ייסורים
שום חבר, רק אני ואנוכי, שקוע בדילמות משלי


לרשימת יצירות השירה החדשות
ייסורים
כי מעליי עוברים שוב עננים רעים
וכל כולך עוד נוצצת מטיפות הגשמים

ביקורת
לאן להביט, ומה לקנות, איך להראות ואיפה לבלות?
איך להזדיין? איך לבשל? במי להתאהב? איזה סרט לראות?
לאיזה חוף ללכת? באיזו עיר לבלות?
בואו וגלו לי כי בלעדיכם אני כבר לא יכולה להיות.

ש'יק ש'יק שאק,ש'יק ש'יק שאק דוהרת רכבת החיים,ש'יק ש'יק שאק

אין מילים לאהבה הזו. בעצם אין מילים לאהבה בכלל.
בשעה שאין לה דקות, במקום שאין בו גבולות.

וידוי
זו את
שמביאה לי
את מוזת הכתיבה
זו את

סוף זו לא מילה, סוף זו הרגשה.
זמן לא זורם אל הסוף, כל זמן שעובר הוא סוף חדש.

הרהור
הפנקס סגור והראש עובד.
למה? איך? איפה בדיוק?
מה היה שם קודם? מי הוא באמת?

רוצה אותך ורק אותך
לתקופת חורף קרה אחת
זה סיפור של חורף לא יותר מזה

לילה גשום. לא יכול לישון. כי הראש מלא והדף עוד ריק.
לילה גשום ואני עייף. לא יכול לישון.
כי האמביציות רוטטות והאפשרויות כמו דלתות - סגורות.

מצב
עוד טיפת טל שנוטפת על עלה הפרח.
עוד לכלוכית זעירה שמקשטת את האדמה.
רודף אחרי הזמן בקצב לא הגיוני.
בורח מהמציאות כמו נכה מאלימות.

אומנם פינקת אותי שם באסם
כשביקשתי אהבה.
אומנם נתת לי את גופך

ספר לה שאני, אבל אל תספר עד כמה.

געגוע
בואי וגלי לי
תראי לי את שבילי
הדרך חזרה
לעמק ילדותי

גורל
כוכב נופל, עץ פורח, בחורה יפה, ירח זורח.
ריח עמוק, משקה מתוק, שיחת לילה מאוחרת - מועברת בלחישות.

כמיהה
היא בטח מתעוררת עכשיו
באיזה צריף עץ מיושן
מטופח וכפרי
רוחצת פניה

הרהור
שניה שבה הכל נראה שקוף וניתן לראות עמוק, עמוק מדי.

אכזבה
שנים שנים
יפות יכלו היו להיות
תקוות תקוות
גדולות מדי אולי
ורק אני עומד עדיין


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אם רק הייתי יכול לחזור אחורה בזמן ולהמציא את כל הדברים האלו
בעצמי... הרי אני חשבתי על זה גם!

יום כיפור, החג שבו אתה עובר ברחוב ותוהה איך זה שלכל האנשים
האלו יש דווקא היום בר-מצווה. אפנת יום כיפור אני קורא לזה -
החג שבו כולם מתחפשים לדתיים. אנשים שחיים מסליחה לסליחה ופעם
בשנה נזכרים שיש להם בית כנסת בשכונה מביטים בי ברחוב בזוועה
כשאני שולף מכיסי א

שמיים כחולים, פה ושם ענן לבן, לא מאיים - פרוס. בקתה קטנה, לא
ממש קטנה. גבעה ירוקה וציפורים. הנחל זורם כאן למטה, חצי
קילומטר מהבית. אשה טובה וצחוק ילדים שמשחקים עם פרפרים.

כשהגורל נושף בעורפו והזמן משתעשע בו עוצר הנער את הטרמפ'
הראשון.
"אני צריך לקיבוץ יראון, על מנרה" מסביר הנער.
"אני אוכל לקחת אותך רק עד חיפה, לשם אני נוסע" מסביר הנהג.

הוא ואני
האהבה הזו... איך אפשר ליפול כל כך חזק?! היא בסך הכל בחורה...
החיים האלו... איך הם קורים? מי מניע אותם? יצור מדבר, הולך,
חושב ומרגיש, וואו! מי יכול ליצור דבר שכזה? אני שואל ואין לי
תשובה, אבל כמו שכבר הורגלתי בילדותי... התשובה תגיע עם הזמן.

מכתב
תמר, רק אתמול ראיתיך ולמרות שנדמה לי שזו לא הפעם הראשונה,
כבר אני מדמיין אותך בכל פעולה שאעשה, בכל מקום שאהיה, את איתי
בכל חוויה ורגש שאחווה, עושה לי טוב לתאר "איך ביחד שנינו
נזדקן".

סוריאליזם
לפעמים היופי הוא ברגע...
וכל היופי מתאסף לרגע אחד.

קשה לי להתרגל לשומרי הראש האלו, אני לא יודע אם יהיה בי הכוח
אי פעם להתרגל למצב הזה. עכשיו אנחנו נוסעים למסעדה ההיא, זו
שמיכל בחרה. הכרתי את מיכל לפני שלושה חודשים, על הסט של הסרט
האחרון שעשיתי.

ביקורתי
שנה טובה - גם כן ברכה


לרשימת יצירות התסריט החדשות
ארצישראל
מלחמת לבנון ה-2
אנשי הצפון בפאניקה ויש זרימה בבהלה לכיוון המרכז
למשפחה אחת, היה עדיף להישאר בצפון ולהיות מוגנת הרבה יותר...


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
כשראיתיך אז בבר החשוך, בין להבות הנרות שריצדו על דלפק הבר,
לא חשבתי שאפול כל כך חזק... אז עכשיו אני יכול כבר להגיד את
זה, עכשיו אני מבין ולא מבין, עכשיו הכל ברור ולא מובן, עכשיו
אני מודה. אני אוהב אותך!!




אנשים!
סלוגנים זה לא
מצחיק!
תפסיקו עם זה
כבר!
או שלא, מדינה
חופשית אחרי
הכל.


תרומה לבמה





יוצר מס' 16274. בבמה מאז 23/2/03 16:37

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לליאור נוימן
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה