|
 
(הכי אוהב את "שתי טיפות" "הילדה הזאת" ואת "נייר
זכוכית")
ביום שבו יתפסו אותי, סוף סוף, את תשבי בבית קפה, משקפי שמש
שחורים יסתירו לך את האדום בעיניים.
על השולחן, תצעק הכותרת באדום אחר, מתוך העמוד הראשי של
העיתון: "נתפס!"
ומתחת תמונה שלי, במבט מושפל, אולי מסתיר את הפנים בצווארון
החולצה, או מאחורי איזה עיתון.
|
בדיוק כשסוף סוף עמדתי לצאת מהבית ראיתי אותו. איכס גמד. דווקא
הבוקר שטפתי
|
הנה התגשם מעלינו יום חתונתה של בתי האהובה. אוחזים במטריות
שחורות אנו עומדים בכניסה לבית השמחות הישן שבסוף השביל ומחכים
למפיק שבחרנו לאירוע והשער נעול.
|
אני יודעת, לפי החיוך הקטן שמצטייר בזווית הפה שלה (ולפי עוד
כמה דברים, בעצם), שעכשיו היא שומעת את הקול הקטן של אמא שלה
מבפנים, שואל :מה את כל כך מרוצה?" אבל זה לא ישבית לה, היא
מרוצה. מאד. ובצדק.
|
אני ער לעובדה שיש לי דמיון פורה. כמה זמן את היית ערה ורועדת
שם, בקצה הכי רחוק של המיטה לפני שהתעוררתי?
מתי באמת התחלתי להבין שאני מנסה למנוע קטסטרופה, שמתרחשת בין
קירותיו של חדר, שאליו אני לא מצליח להיכנס, או אפילו למצוא את
הדלת?
|
זוכר איך דפקנו ביחד שנאה על הדוסים כשהם פתחו בשכונה את
ההתנחלות הזאת שלהם?
דקה לצפירה ואני מתכונן. מוציא את הכומתה מהכותפת ומיישר אותה
על הראש. הצפירה מתחילה והדוסית הקטנה, לא רק שלא נעצרת היא גם
מרימה מקל מהמדרכה ומתחילה להעביר אותו על הגדר
|
איש אחד הולך ברחוב ובתיק שלו, יש שתי טיפות של חרא.
|
היא בת ארבע ומציירת בעמידה ובריכוז,
תנועות הרכבת גורמות לגב התחתון שלה
לגעת מדי פעם, בקלות, במושב
ולפעמים אפילו, לשמחתי, בברך שלי.
|
והרופא שרבט דיאגנוזה עייפה,
"סימפטומים לכיסוף לאהבה חדשה,
כי סוף לאהבה הישנה."
|
אז למה אני לא יכול להוציא לי מהראש את התמונה שלה רוכנת
מעליי, הסדין האדום הדק מכסה את הכתפיים הערומות שלה, והעיניים
שלה נוצצות כמו עיניים של איזו פייה?
|
בחלומי חזרתי בית הספר התיכון, חורף 91'. עמדתי בתור לחלוקת
מסכות גז וחיכיתי. דניאל לחש לי מאחור: "תגיד, אתה חושב שבין
לאדן הזה באמת יפציץ אותנו בגז? "
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
