|
כנראה שפה,אני יכולה להפיק מהשתיקה שלי הרבה יותר.
ניסיתי.
אז זה עובד...
לאלו שמתעניניים ולאלו שסתם אוהבים לקרוא.
(יצירות שנכתבו כ:3-4 שנים לפני כן...וכמה חדשות
יותר)
בת כמה אני?!
עוד מעט 20...
איפה אני כרגע?!
חיילת...איפשהו בעולם הזה
מלנכוליה?
לא...זה לא מדבר אליי.תנו לי לחייך בשקט ולכתוב
ברעש.
נכנסנו לבית מוזנח באזור הפרברים.
העדפתי להניח את כל חששותי בצד ולהקריב את כל עקרונותי על מזבח
ההחלטה לשנות דפוסי התנהגות והרגלים שנדונו כבר לשחיטה.
נכנסנו. דפיקות לב של ריגוש.
|
אתה מלטף אותה כאילו הייתה לך כחיית מחמד,
היא כן, מלווה אותך לכל מקום, נאמנה לרגע.
לעיניי ההמונים היא "כלבה" אמיתית.
|
אפילו הצללית שלי שינתה צורה.
עכשיו אני אוחזת נשק.
|
מהססת להגיד לך
ש....
כי אולי אאבד עוד רגעים מאושרים בחיי.....
|
אני מתוודה שלא ניצלתי את הזמן עם אהוביי בעוד כשהיו חיים,
אני מתוודה שאיני מוצאת את המילים הנכונות לומר בזמן הנכון,
אני מתוודה שטעיתי כ"כ הרבה...
אבל
לומדת מהטעויות שלי.
|
תנשמי.
הציפורים כבר לא מציצות אלייך בלילה.
מתחם של עצים סביבך, אוירה כ"כ פסטורלית.
הציפורים כבר לא מציצות אלייך בלילה.
את יכולה לישון בשקט.
|
פעם אפילו הסיוטים שלי בלילה היו יותר ברורים ממך.
כשהדמעות כיסו את עיניי מתחת לשמיכות אתה לאט לאט נעלמת לתוך
הבועה שלך כשבעצם עמדת לידי, אבל אני לא הבחנתי.
|
מוקדש לאותם זיכרונות ששינו אותי.
|
יש בי את הכוח הזה עכשיו לומר לך בקול רם,
כי
אני כבר לא מרגישה.
|
"מין" תחלואת אנוש כזאת המנותקת מכל מכל גודל אנושי,גודל פיזי
(וריגשי) שנמצא בחוץ.
שם נשכחו כל עקרונותיי ומחשבותיי.
|
פיסות בד, משי וסאטן שמעולם לא ידעת...
יהלומים שחשבת שלא תענדי...
והקטיפה הרקומה בשמך...
|
לפעמים פשוט בא לי לזרוק את הרימון.
או פשוט להפיל אותו לידי.
הפעם בחרתי בלשרוד.
|
את ידעת שעוד מספר קילומטרים את תדפקי בדלת ותעשי את טעות חייך
|
|
|
"זה היה טעים.
יש לך עוד
מזה?"
-חניבעל לקטר |
|
