|
לינוי זוהר נולדה בשנת 1987 בירושלים,שם גרה כל
חייה. היא שירתה כחיילת באוגדת עזה במשך שנתיים וממש
עכשיו היא משתחררת (בשעה טובה). היא כותבת מאז
שהייתה ילדה קטנה, שירה וסיפורת (היא הייתה מפרסמת
גם את סיפוריה לו רק הייתה לה האנרגיה להקליד
אותם..) ומקווה להתפרסם בזכות כתביה בעתיד.
היא רק רצתה להשתייך
למצוא כסא משלה בין אלף שורות.
למצוא כוכב ששייך גם לה
בשמיים זרועי כוכבים.
|
אני אוהבת.
לו רק יכלה להגיד את המילים,
אולי היה שומע.
אילו רק יכלה להביט בהשתקפות החיוורת
ולומר לה שהיא אוהבת
|
את יכולה לשבת ליד האגם
כשיש שלכת.
העלים יפלו לידך,
ינסו לגעת בעורך החשוף
אך את לא תתני להם.
|
היא ניסתה להוריד נעליים
ללכת יחפה,
אך מהר מאוד היא הרימה ידיים
היא פשוט יותר מדי עייפה.
|
עצובה.
לא כי יש לך סיבה מיוחדת
ואולי דווקא בגלל זה.
|
ברגע הפך הכל אפור
הים גואה כעת
וכמה שזה עצוב
לראות פרפר שמת.
|
שוכבת במיטתה
בוהה בתקרת מיטת האפיריון
מוקפת אובך נוראי,
תמרוקיה מרוחים על פניה
|
והאויר מסרב להרפות
מהריח.
סימני האצבעות חרוטות עדיין
בחריצי העץ הסדוק, האבל.
עוד כואבת הרצפה
את אותן הרגליים, נעולות נעליים צבאיות,
שצעדו עליה בעבר.
|
נדמה לי שראיתי אותה עמוק ביער
בין ענפי עצים עירומים, חפים מבושה.
העש חג סביב גופה במחול שטני,
אכל שיערה, כילה את בגדיה.
|
אז אני יוצאת לבחוץ
נעולה מגפי גומי מסורבלות
מחפשת אותן
מחפשת את עצמי
בתוך כמה שלוליות.
|
השלכת בעיצומה,
העלים מתייבשים ונושרים אל האדמה,
כמוהם נושרים גם אנשים.
סיפור אהבה שהיה,
דועך יחד עם חדוות קיץ
הסתיו, נותן עליו אותותיו.
|
יושבת ברגליים משוכלות
אט אט הוא קרב,
צללית אהובה.
|
אתה שואל למה אני מאמינה
אם אני לא יודעת במי,
לאיזה סוג של תשובה אני ממתינה,
וממי?
אתה שואל איך אני יכולה להאמין
כשאני מוקפת בכ"כ הרבה אנשים אבודים,
הרי אלוהים לעולם לא יעזור לנו להבין
איך נתן להיטלר אחד להשמיד 6 מיליון יהודים.
|
היא לא רוצה זר שלם
היא הרבה יותר תתרגש מורד.
היא לא צריכה מסעדות ומכוניות פאר
גלידה ואופניים יגעו לליבה יותר.
|
כבר יותר מדי זמן
אני לא מזהה אותה
בצד השני של המראה.
מישהי חסרת פנים,
חסרת הבעה.
|
אומרים שהיא נולדה מקצף גלים,
וכמו האלים
היא כה שקופה
עד כי ניתן לראות את יגונה,
מבעד לפניה המחייכות
חצי חיוך.
|
רק לעוף.
לשוטט עם העיניים בשמיים אינסופיים.
לתת למחשבות להתבדר ברוח מלטפת.
לתת לגוף לנשום אויר חף מאובך.
|
מה אעשה כשאהיה גדולה?
אולי אני אהיה פרסומאית בחברה מוכרת,
או אולי רקדנית כושלת.
אולי אפתח חנות שוקולד פרטית,
ואולי רק אעבוד באחת.
|
לא ביקשת לך דבר,
לא העזת לדרוש שום עניין בחייך
והוא התפרץ לו.
מבלי שהתבקש, קרץ בעינו וחייך כך אלייך.
|
הריקוד כמו שיר
נישא למרחקים,
היא מצידה,
מאבדת את עצמה בתוכו.
תחת ירח מצועף
על ראשן של גבעות נישאות,
היא רוקדת.
|
לא נשאר אז ממני
הרבה
נחילי דבורים עטפו את הלב
השבור
ועקצו ללא הרף.
|
זה לא שלא רציתי
אפילו בכל רגש שאי פעם הרגשתי
בכל יום מימיי על האדמה
אפילו לאהוב אותך עם כל הנשמה.
זה לא שלא אני,
זה שלא אתה.
|
הריקוד הזה כל כך מטורף,
ואני כל כך מטורפת אחריך.
כל מילה, כל תזוזה שחלה בפנים היפות האלה שלך,
מציפות לי הלב בים ענק מלא אהבה,
שעולה על גדותיה.
|
הצבי ישראל על במותיך חלל
במלחמה נבלעו עלומים.
דמי גיבור חיל זועקים אליי מן האדמה
נפשו צועקת מהדי הרקיע.
|
לפעמים הן רודפות אותי
רוחות רפאים
של מי שהייתי
כשהייתי שלך.
של מי שהיית אתה
כשהיית מי שאהבתי.
|
מעניין אם גם אתה נמצא עכשיו איפשהו בעולם
ומקשיב במקרה לשיר שהקדשת לי אז
כשעוד אהבת אותי
ומעניין אם זה מזכיר לך
שהייתה תקופה שאהבת אותי.
|
שבע דמעות,
דמעה לכל שנה.
של שינה חסרת שינה,
של מהות ריקנית ושל ימים בודדים
בתוך כוס נייר שקופה.
|
על גבעות אדמת הקודש
עבור מטרה נעלה מהם
הם נפלו.
שריוני פלדה חלודים
נשרו אל הארץ,
וחיבור אדמה ואדם
הוא אודם הדם.
|
כמה שרציתי לקחת את הלילה ההוא איתך
ולסגור אותו בתוך כדור של שלג.
להקפיא את הרגע, לכלוא את התשוקה, כך שלא תוכל לצאת,
בתוך כדור זכוכית. של שלג.
|
|
|
אם אין אני לי
מי לי?
עכשיו תכניסו פה
איזה שינוי
מתחכם שיעשה את
המשפט ציני כי
לי אין כוח.
אודיסאוס |
|
