|
"אילו הכתיבה היתה יין, הייתי בודאי שיכורה- פשוט
איני יכולה להימנע ממנה, היא ממלאת את חיי אושר"
(קתרין טינן).
ולענייננו -
כולם היו בני, אבל עובדה היא שחלק מופיעים פה וחלק
לא, חלק מככבים פה, וחלק... מממ.. לא כל כך.
אז אם מישהו מתלבט מאיפה להתחיל, הנה אינדקס קצר כמו
שאני מבינה את עצמי (ואתם רשאים גם שלא להסכים
להגדרות, שממילא הן עניין סובייקטיבי) -
זורמים - סע לאט, השוטר הזה הוא אני,בדרכי, דנה
היתומה, תקווה, אין לי ארץ אחרת, דקה, אלף שנים,
פרידה אחרונה
מורכבים - דרך השירים היכרתיך, הבהובים, כל העולם,
לחיות בזוג, קורטקס אסוציאטיבי, אני לא מספיק טובה,
איש אחד בתל-אביב בוגד
לא שגרתיים - נאפו-יומן מסע, קארן ואני, מיתה לא
טבעית, בן זונה, מסתכל בה
קלילים - במה חדשה, חדש בבמה, רייטיניג, עיר
העתיד, ערס-פואטיקה
הכי אישיים- חיים בפנימית ה', עלבון, ימים של עצב
ופחד, הבדל גדול, רק לפעמים
לא יודעת לסווג-הספד לרבקה
תמיד שמחה לקבל תגובות!
דיסק ישן מתנגן בחדרה של נגה, והיא מזמזמת יחד איתו "אני לא
מספיק טובה... אני לא מספיק טובה... אני לא מספיק טובה... אני
לא מספיק טובה". השיר היחיד מתנגן שוב ושוב - נגמר ומתנגן
וחוזר חלילה כבר כמה ימים, ונגה תמיד חוזרת על השורות הללו
בלבד.
|
"היתה עוזרת לנו גם בזוגיות", דוד המשיך את אשתו,"את יודעת,
גבר ואישה רבים לפעמים, לא מכות או משהו, אבל רבים, הייתי הולך
אליה, היתה אומרת לי 'דוד, עזוב אותך מהשטויות שלך, לא רוצה
לשמוע, תחזור הביתה'.
|
הוא, כשאלוהים יצטרך למלא תקן של מלאך שאיכשהו התפנה, ישר ישים
אותו על התקן. בדוק. השוטר הזה, אין לו לב לכסח במכות
אנשים. סטירה פה, אגרוף שם - זה כן, חייב, אחרת לא יצליח
להחזיק מעמד שנייה בתור שוטר, אבל בת'כלס- לעומת שוטרים אחרים-
מה זה חננה, שחבל על הז
|
עוברים עלי ארבעה ימים נוראיים. ארבעה ימים שבהם אני לא מחרבנת
ובקושי אוכלת. אני נפוחה לגמרי ומרגישה שעליתי עשרים קילו,
למרות שהמשקל לא מעיד על שינוי. רע לי בכל הגוף - צמרמורות,
כאבי בטן, כאבי ראש, גירודים בעור. אני מתנתקת מהעולם ושוכבת
לי במיטה.
|
שני סרטים, הצגה אחת, ארבע פעמים בבית קפה, פעם אחת בפאב, פעם
אצלי ופעם אצלו. לא פגשתי עדיין את ההורים שלו (למרות שהוא כבר
הזמין), והוא עדיין לא פגש את שלי. דיברנו על כל מיני דברים,
חלקם אינטימיים פחות וחלקם אינטימיים יותר. עוד לא סיפרתי לו
את רוב הסודות של
|
באפיסת כוחות הגענו אתמול בערב למטע הדקלים שליד אל-עריש, אך
עד שהגענו נפחו מאה מחיילי את נשמתם היום - מצמא ומשיגעון.
|
צ'ופי הוא זה ששובר את השתיקה, ומכריז בקול גדול: "בא לי
להגיד: אני, סמי בן-טובים, דפקתי הקופה!" וכולנו צוחקים, אך
עדיין מגניבים מבט לעבר מוסטנג, מחפשים צל של חיוך. אני חושב
שאני מבחין באחד וכבר עומד לצאת עם איזו התחכמות, כשלפתע אימה
מחלחלת בכולנו
|
הם קושרים אותי כדי שאני לא אפגע בעצמי ובשד, אבל הם לא יודעים
שהם רק עוזרים לשד להתפתח ולגדול. הוא אוכל מהאוכל שאני אוכלת
ושותה מהשתייה שאני שותה. הוא יונק ממני את כל הכוחות ובעוד
כמה שבועות הוא יצא אל העולם וכולם יתחרטו על זה שהם לא שמעו
לי.
|
הוא היה בחור פשוט, ראובן. גדל בשכונה ונשאר שם, לא כי לא יכל
לעזוב, אלא מרצונו החופשי, כפי שנהג להגדיר זאת. אני רוצה
לכתוב עליו ומתקשה למצוא את המילה הנכונה, כי כתבתי "בחור" אבל
זו לא המילה המתאימה. בשפה ישנה יותר אולי היו מגדירים אותו
"ברנש"
|
מצמצמת מגע
מתנתקת
אל-תיגע
פן-תיפגע
|
אין לי אחים מיותרים
ואין לי אויר לנשימה
עשן חונק אותי
ושנאה
|
מכירה אותו, נקרא לו א', כמו אנונימי,
הוא איש אחד בתל אביב, בוגד.
|
מים קוצפים זרמו בכל הנהרות האיומים
וכל אחת מהאצבעות היתה צריכה לשכוח
אך עוד ישנם מיני רגעים
והן נוגעות בסתר
באיברי גופי המתגעגעים.
|
בא לי לשכב בלי מעש שנתיים, סרחון אדיר, להיות הכי מגעילה.
בן זונה.
|
לך בבטן זה לא מרגיש
מרגיש לך ששנינו זה לא זה
זה לא ילך
בהצלחה להתראות
|
דקה אחת
של שתיקה
מתגמדת לה בעולמנו.
שניה של מבט
ושל אמונה
מאחדת שני זרים.
|
רגישות אצילית ויפי תחושותיך
ועצב מכורכם, עצב נשגב
ומתיקות מרירה מנפיקות שפתותיך
המספרות לי כמה אתה מאוהב
|
וזה עשה לי כאב דרמאטי
גם אם ההבדל נשמע סמנטי.
|
אנגן אליך הבהובים
על מלאכת פיתוי זעירה- זהירה,
תשמע על נגיעות ללא תכלית
עם מטרה.
תחייך למראה התמימות לכאורה
ואז תנתק את הקו. שקט.
|
באישון לילה
מוציאים גוויה
הם כבר רגילים
ומסבירים את הרוטינה
לאלה שבוכות
|
ואני חלום חלמתי
ובו זהרורית בדשא מרנינה
ומעל מתעצלת חמה
|
הוזה, מדמיינת, מחפשת חצים
שינחו אותה, לאיזה כיוון, לא חשוב איזה,
אך בסוף-מקווה למצוא טיפת אור
|
עצוב לי
ועצוב לך
ימים של עצב ופחד
למה לך לבכות
לבד
בואי נבכה ביחד
|
כל העולם בזוגות מתנהל
בן זוג ובת זוג - זוגיים
משחקים בתיבת נוח מחורבנת
אך אני כאן בינתיים,
פוכרת ידיים,
בעינים כמהות מתבוננת.
|
מסתכלת פנימה עמוק
מחפשת לראות מה אמת
ורואה רק ריק חלול
|
מחפשת הבזק של אור,
צפרדע מקפצת בשיפולי הבטן,
חיוך שנדבק לשולי השפתיים ולא מרפה.
|
לפעמים זה נדמה
שחושיי
מנבאים לי מיתה לא טבעית,
ובפירוש - תאונה או פיגוע,
לפעמים זו אפילו תקווה לבאות.
|
והחיוך שלה, כמו מלאכית צחורה
שנשלחה היישר משמיים
והתום שלה, כמו יונה לבנה
מבשרת על תום הפרעות
ושערה, ערמוני, משיי, ריחני
מתנופף ומלטף כאור יקרות
|
ובליבי כבר שלושה סדקים של צער
סדק האבדן
סדק הבדידות
וסדק הכישלון
|
דרכים שהצטלבו אך לא מכבר
התפצלו הערב
הדברים נאמרו בגרון ניחר
בהיסוס ואז בהחלטיות
|
אבל אפשר להתגאות -
בשבוע שעבר
התדפק על דלתנו נער שנדקר
|
ועכשיו אני עלובה
עד עמקי נשמתי
ודרומה
|
איזה רגליים, איזה בטן
תגידי, זה כאב כשנפלת מגן-עדן?
|
פרידה אחרונה
מההיסטריה האישית שלי ומכל
החרדות
|
את לא מתאמצת, המוח נזכר מעצמו
(כמו שהדמעות זולגות)
אושרים מתעופפים
עפיפונים מסתובבים
|
אך גם אם אינו מושלם,
גם אם הולך וגורע,
עדיין יפה בעיניי.
|
לסלואו בשמלה עם שסע אפריקאי-סורי
מצד אחד עם טוביה, מצד שני עם סמי הורי
ומיד אחריהם (באיחור אופנתי)
באו רמי וריטה, הזוג המלכותי
|
רק לפעמים
אני נוגעת בעצמי בפנים
בלי לתרץ
|
איפה
הם?
הלכו, ואני יוצאת במסע חיפושים
|
דפים לבנים לא הכתמתי
בליבם של קוראים לא נגעתי
ודמעה לא הזלתי בעיניו של אף איש
|
אני מתלבטת איזה שם חדש לבחור לי, ובסוף בוחרת בשם "תנומת
חורף" ומוסיפה את תגובתי:"יש רגעים נדירים בחיים שאתה מרגיש
דבר מה שלא הרגשת מעולם לפני כן. אח, רגע כזה, חמוץ-מתוק,
שברירי, בטעם שוקולד מריר בלגי משובח עם גרד קל של קליפת תפוז,
הל, וניל וקינמון- וקצת
|
לא מרשים מרחוק, מדהים מקרוב. הוא מאלה שיודעים לעמוד במרחקים
הכי מרגשים. הוא מאלה שיכולים לכבוש במבט. הוא מאלה שלא שמים
אליהם לב, עד ששמים אליהם לב, ואז... הוי, אז...
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
כבוד השרה, הגיע
הזמן לרדת לעם!
חרגול לציפי
ליבני |
|
