|
זורם לי בדם, רועש גועש,
הרגש המתפרץ, המבקש,
למצוא דרכים להתבטא,
והמילים החומקות אל הדפים, הניירות,
הן כולן סוחפות במעגלים של שטויות שאיש אינו מבין
מלבדי
אז מי אתה שתגיד לי מה נכון ומה מותר ואיזה סדר צריך
להיות לאותיות בכל משפט, ושהוא צריך להיות מכובד?
וכשאני יושבת עכשיו וכותבת
יש לי מעיין הרגשה אחרת
כמו ציפור שממריאה לשחקים,
אני עומדת ושרה שירים.
קוראים לי לימור, אחת שמנסה להבין את החיים
חיה חיים שקטים ומנערת אותם ככול יכולתי גם אם בסוף
אני מפסידה ומאבדת משהו מעצמי אני תמיד מגלה דברים
חדשים שלא ידעתי וזה בעצם המסלול לחיים מובנים
יותר.
גרה בעיר שרחוקה מהכל ובעצם מאוד קרובה אלי, ולא
צריך יותר מהפשוט, ואין צורך להפוך הכל לכל כך
מורכב,
זה קורה גם לבד.
זו יכלה להיות המנגינה היפה ביותר ששמעתי, לולי נקטעה כל כך
הרבה פעמים באמצע, עוצרת את המחשבות שחלפו בראשי כמו רוח...
|
אבא אמר שהוא יתקן את הדליפה ונצבע יחד את הקירות. אולי נקנה
אפילו מיטה, ונאלתר מעץ איזה ארון ושולחן.
|
עומדת שם, באמצע השדה, זרועותיה פרושות לצדדים כמו כנפיים
בעלות מיליון גוונים.
היא היתה באה לעמוד שם כל סוף סתיו שהגיע, לוחשת לרוח, עוצמת
עיניה.
השדה נפרש לצדדים, עד לאופק, אבל לה לא היה איכפת.
|
למה אתה לא כאן עכשיו
אני תוהה. זה לא משנה.
העיקר שתחזור בסופו של היום
ושיהיה לאן, ושיהיה למי.
|
לברוח את אומרת,
זה די מצחיק בעוד שכל דבר שאת עושה,
את שומרת
|
את יפה ואת כובשת,
לבבות, לא ארצות.
|
זו ילדה ואלה פסי הרכבת,
והיא מחפשת, ומחפשת.
|
כשתלך לבסוף אני אבכה כדי
להוכיח לעצמי שאני לא חסרת רגישות
כמו שתמיד אמרת.
|
וזו לא רק התחושה שפוגמת בתמונה,
אלא גם הזרות הנמצאת בכל פינה ופינה
|
אז בואי נרוץ ובואי נצחק
הילדות לא תחזור אך אפשר
שוב לדהור ברחוב עם ידיים פרושות לצדדים
הילדות לא תחזור, אנחנו כבר גדולים
|
השדים באים בלילה,
כשהאור בכוכבים כבה.
זוחלים בין צל ופחד,
אל תוך לב שקצת מרפה.
|
ואני דבר אחד רציתי,
ובלעדיו אני לא יכול לחיות.
|
יושבים בשורות מצפים להגעה,
לא מנסים לראות מבעד לתמונה.
|
מי שגנב אותך
מי זה שלא החזיר דבר
|
אולי כדאי שתסתפר
וכך תשפר ת'מדינה
יש לנו עולם אחר
והגובה משנה את התמונה
|
ואז הכול השתנה
יכולתי אפילו לצאת בשירה
כשהמבט הצטלב
הצלחתי לקלוט משהו אחר
|
לא ראו מעולם לא יראו דווקא עכשיו
|
כולם פה כל כך מצחיקים
אחד את השני
ומי יכול להישאר רציני?
|
אני מחכה שמישהו יבוא ויציל אותי,
אני מחכה שמישהו יבוא.
אני לא מרגישה לבד,
רק קצת אבודה, בתוך עולם שכולו מלחמה.
|
הולכת כשצריך לרוץ
מרחקים גדולים כמו שמים
הייתי אמורה לרחף מאושר
כשבעצם מישהו ירה לי חצים בכנפיים
המישהו הזה הוא אני.
|
גשם בוא
כדי להסתיר את דמעותיי
|
בורחת אל בין המבטים שלך
צועדת בקצב ומתמכרת לתחושה
של מדבר בתאוצה
חושבת לעצמה עד כמה מדהים
|
העולם מתהפך
ויבשה הפכה למים.
|
בחוף של ים, עם רוח סתיו,
גלים גלים על שפת החוף
|
בא לי לצרוח
עכשיו וחזק,
ואולי אחר כך גם לשכוח
|
וטיפות קרירות נופלות על פניי בעדינות,
ראשי מוטה מעלה, עיניי עצומות.
|
נוצץ וטהור,
כנפיים כסופות.
בוחן הכל,
יודע דברים.
|
וכשלב מפסיק לפעום
והנשמה מתפוגגת,
האם מתים?
|
החושך נפרש על פני הרקיע,
צובע הכל בשחור
|
נשיקה שלא הייתה והרגשה של טעות
ויד כתיבתי עוד נטויה.
היי ילדה מה את רואה
זו אני שם בקופסה
|
זה שאני מנסה להישאר,
זה לא אומר שאני לא רוצה לעזוב.
|
היא בוכה דמעות של קרח,
מחכה למישהו שלא יבוא.
כל כך הרבה זמן היא יושבת שם,
קפוא, לא מודעת רק בוכה.
היא בוכה דמעות של קרח.
|
וזה היום האחרון שלי כאן,
היום האחרון שנותר
|
סליחה, אדון? סליחה, גברתי?
ראיתם במקרה את אימא שלי?
|
והכל הרגיש אבוד,
אבל אנחנו היינו שניים,
ויחד, נתגבר על הכל.
|
במקום שנוצר, במקום לא קיים,
נמצאת מור של כולם ושל אף אחד.
|
בארץ אגדות,
במקום ללא גבולות,
נסיכה כלואה במגדל,
גבוה, מפותל.
|
כמו רוח החורף המביאה עמה כפור,
מגע היד, כמו זרם של ניצוצות.
|
זה היה הציור שלנו,
לקחנו מכחול וציירנו ארמון.
|
על חבל דק אני הולכת,
מסתובבת מסתחררת
|
החורף חוזר אחרי הקיץ,
וגם כאן הכל נשאר אותו דבר.
|
פתאום אני נזכרת,
כאן, עכשיו.
|
הביטה בשמיים ובכתה.
הגלים התנפצו כמו זועקים בשבילה,
וכל כולה רוצה להיסחף איתם,
חזרה לים...
|
ולמה את, עכשיו, גורמת לה לבכות?
יש לה כל כך הרבה זמן להשתנות.
|
רגליה טבלו בעדינות במים
הגלים מלטפים את עורה
|
אני יכולה לעצום עיניים ולהסתובב
ליפול על המיטה חסרת נשימה ולהשתחרר
לא מהחיים אלא קצת מהשגרה
נמאס לנסות לצאת מהמסגרת
|
כל הצבעים נמוגו ורק הצבע שלך נותר
בוהק בשממה שנקראת הרגש שלי
|
כשאתה נוסע
האם אתה שוכח?
הצרות דואות באוויר
כמו זרמים חמים
שנעלמים
|
כשהיא כבר לא פה
הכל נראה חשוך יותר, שקט יותר
|
ואני מחכה לך, שתחזרי.
וקולי מהאפלה קורא לך, תעני.
|
ואני לא יכולה לומר
שהכל בגללי
זה גם חדש לי
|
הכל נשבר בזה הרגע
אבל זה לא שזה מצב שלא יחזור
|
ואני חושבת שיש לי עוד דקה
במקום הזה, אתך
לשבת ולצחוק
עוד דקה אחת
לשתוק
|
לבכות.
לבכות על משהו שאבד.
לבכות על מישהו שהלך.
|
ציפייה שחיפתה על כל מה שכבר נדם,
וריחות של חורף שעוד לא נמוגו
|
עלים נושרים על המדרגות
שכבר היו כהות מכל כך הרבה טיפות
ששכחת לראות
ולא הסכמת להסתכל.
|
מסתחררת בין המחמאות שלכם
ומחפשת את העוקץ.
|
עצמי את עינייך,
שקעי בחלום
|
אז תפסיקו לשקר לי
תפסיקו לומר שהכול יהיה טוב
כי הדרך שלי ארוכה יותר מדי וזה...
מרגיש לי כמו הסוף.
|
אני לא רוצה לראות יותר
את זה שלא נשאר כלום
|
מאוחר מידי, הכל כבר נעשה,
דבר לא יחזיר את הגלגל לאחור.
מאוחר מידי, הדממה נפלה כמו צל מעיק,
גורמת להכל להעלם.
|
וכשהערב ירד וגחליליות יתעופפו ביער קסום,
פיות יעופו להגשים חלומות.
|
רוח נעימה, לא קרה לא חמה,
הוא מחפש אחריך בעיניו,
ללא רגע מנוחה, ללא דקה של שינה,
|
הרגישות הגדלה באזור העיניים
זו העצמאות שגדלה והשאירה אותנו בלי בית לחזור אליו
|
כשאת לא מבינה מי את יותר,
את מתחילה לחפש את עצמך אצל אחרים
אולי המבט שלו בעיניים הוא המבט שלי
|
כשתרים אותי על הרגליים
אולי תזכור לומר שלום
|
כל כך הרבה מסכות
תלויות על הקיר בחדרך
ממוסמרות לקיר ממש כמו אל פנייך
|
טעם מר עולה בשפתיי
אני מחכה שתבוא
שתגיד דבר מה
שתגיד לי לפחות איזו מילה
|
בחוץ יש ריקודים ושירה
החורף הגיע אלי למיטה
|
יכול להיות שזו רק הרוח שמכה בי
ומנתקת אותי מכל מגע
|
זה כאילו יש לי כל כך הרבה מה לומר
ופשוט אין לי מילים
|
במראה יש מישהי לא כל כך מוכרת
וכל יום את רוצה להיות אחרת
אולי ממחר תתחילי להשתנות.
|
ביום היא אחת בלילה משתנה,
מדחיקה זכרונות כדי שיחזרו שוב ושוב בשנתה.
|
יושבת בין השמיכות
מקשיבה לקצב הנשימה
של העולם שנמצא
מחוץ לשמיכה
|
בדממת הלילה, היא חייכה לעצמה.
כל הזמן מבקשת בלב להיות לבדה.
|
בדממה היא הולכת, בין הספרים.
שורות שורות, עמודים עמודים.
|
זה לא אומר שהן לא יצמחו מחדש
זה רק אמר שהן ייקחו כל זמן שנדרש
אז מחכים.
|
פעם היה עוד בשביל מה להילחם,
פעם היה עוד מקום לברוח אליו.
|
לראות שוב פרפרים בגשם
להרגיש את החופש בידיים
מתנגן כמו צלילים של חורף
ולא מצליח בינתיים
|
השמיים סגולים
ונמאס לי כבר לחכות
|
עד מתי אוהב את אהוביי
ולא די לי להיפגע
|
קירות של פחד,
קירות של אש.
|
יש שירים שמבינים אותי טוב יותר
ואף אחד לא כאן
וזה מה שאני צריכה
קצת
|
קבורים בחצר האחורית
של מחשבותיי
זיכרונות של אתמול שבהם
היית קיים
|
הולכים לבית קפה
מתווכחים על זוטות
ריח של פרידה קרבה עולה מן הספלים
לשגר את הרגש מן העולם ומן המילים
|
אני סתם תוהה אם תמיד הייתי ככה,
הילדה הזו שיושבת בצד.
הילדה הזו שתמיד שם, ושאיש אינו מזמין אותה לרקוד במסיבה,
שאיש אינו מביט לבדוק אם גם היא נהנתה.
|
מי לי ומה לי יצאו לטייל
שמיים כחולים מעל רפסודות של כאב
|
יש שירים שנגמרים מהר
כמוהם גם אנשים.
|
איש זר,
אולי זו אני שפשוט לא זוכרת
|
הצלילים הדקים של הבוקר ואי היכולת להעלם מהכל
קיצוניות זה רק חלק מהשיגרה
|
שבה ישנם עוד הרבה
שירי אהבה
יש מילים שלא יכולות לבטא שום דבר
ולי אין מילים לבטא את מי שאתה
|
ומי אתה באמת אם לא הרוח
ומי אני אם לא הנהר?
|
ועמדנו שם, פנים מול פנים.
והחזקנו ידיים, כמו זוג אוהבים.
|
חור גדול כדי לתוכו לצרוח
את כל מה שאיבדת במהלכו של היום
|
היא ישבה מתחת לעץ השקד,
ראשה נשען לאחור.
|
בלילות גשומים ומלאי ברקים, בהם היה קשה להרדם, אמא היתה אז
מתיישבת בקצה המיטה ומספרת סיפור, אגדה. דמיוני מפליג אל
מציאות אחרת, וקול הברקים מתעמעם בעודי מתרחקת.
לפעמים אביר היה מציל אותי ממגדל, ולפעמים הייתי רוכבת על חד
קרן למרגלות הר.
|
אני אומרת לך שבכלוב של המחשבות שלי יש יותר מדי חיות
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|