|
לימור נולדה ב-1986 היא שרוטה מעופפת חולנית לא
שפויה מתנשאת חמודה מצחיקה עד טירוף סתם אחת שחושבת
את עצמה היא גם חכמה טיפשה עם המון פונטציאל חושבת
בראש קטן ולא עושה כלום אגואיסטית שתמיד עוזרת לכולם
אבל לא שמה זין ושיכורה מהחיים.
יתכן שצדקו בני האדם בהכניסם את האהבה לתוך
ספרים... יתכן שלא תוכל להתקיים בשום מקום אחר.
ויליאם פוקנר
אחזתי בידי את המפתח של ביתי, ככלי הגנה, אי אפשר לדעת איזה
אנשים מסתובבים עכשיו בשעות כאלה. אולי אפילו יותר פסיכים
ממני...
ואני חושבת לעצמי שבעצם מה איכפת לי אם מישהו יתקוף אותי...
בכל מקרה אמות בקרוב ועדיף שזה יהיה על ידי מישהו זר ולא על
ידי מישהו כה קרו
|
העפתי מבט למד האוויר שלי וחשבתי לעצמי: "6 דקות בהחלט יספיקו
לי..." אך אלו היו 6 דקות ארוכות. ארוכות מאוד אפילו. 6 הדקות
האלה הפכו לנצח, נצח שממנו.. חזרתי אחרת.
ככל שהתקרבתי יותר ויותר למנהרה בתחתית הרגשתי איך לחץ המים
גובר והרגשה זו הייתה מלווה בתחושה
|
העיניים מטושטשות מכל הדמעות
אין לי כוחות יותר, אין לי כוחות
|
אפילו לא אמרת שלום, לא אמרת שזה הזמן ללכת
השארת רק זיכרון רגוע
ולבן
|
עלה זקן ומקומט שנגמר כוחו
בידי הרוח מפקיד גורלו
|
סופגת.
עזובה.
סתם חפץ כמו כפתור במגירה.
|
הבטיחה לי הבטחות
מעניין אם היא האמינה בהן בעצמה.
|
כולם חירשים, אילמים, עיוורים
אלוהים למעלה משתעשע
לא מצחיק אותי המשחק שלך
|
כאשר בשבילי החורף והסתיו הם כמו אביב,
כאשר הפיות באות ומשרות קסם מסביב.
כאשר בשבילי המנורה עדיין מאירה כששורר חושך עמוק,
כאשר כל משפט, מילה, הברה מסתיימים בצחוק.
|
מספרת הכל לנייר אילם
במקום לבקש עזרה
|
ויצאת
ונכנסת
ויצאת
ונכנסת
|
מסונוורת מעצמי, כמו על תחת כישוף
|
פעם לבי שקק עוצמה
היום נודם
פעם היו לי דמעות של שמחה
היום כבר אין.
|
עיניי מדממות רחמים
נוטפות לשלולית אדומה חיה בקושי
|
כל אחד משחק אותה "דוקטור לאב מדימונה", רק בגלל שאתמול בלילה
קיבל מציצה מאיזו סימונה.
אתם הבנים, מוכנים להכניס את המשהו הארוך שלכם לתוך חור שלנו
בכל מחיר.
אז בבקשה, בואו תדחפו לי את האצבע שלכם לתוך הנחיר.
|
חורף 2002
למרגלות הר החרמון
|
|
|
בורקס
סייבר-סקס
ו...
במה חדשה? |
|
