|
איש הלך בלילה
הלך לבד
וכל העולם נעלם דום מסביבו ולא הרגיש...
ירח הביט מלמעלה
עצים נופפו לשלום בריסים של צמרת
וכל העולם נעלם...
|
גצים חדשים ינסו להבעיר
לערבל את הכל בתשוקה מתחדשת
לסכן, לפחד, להפנט ולטבוע
במי מעיין
אם יתחילו לנבוע
|
את עוטפת אותי מכל עבר
מתקיימת בי,
מקיימת אותי
ולא משה אף פעם.
|
ורציתי אותך עדיין
כמו היינו שנינו גלים קטנטנים
מחליקים על זנבות העלים
מחבקים את המים
נעים.
|
הבוקר אתפדר ברוחי המוטרפת
ואצא שלוחת רסן לחפש את הכלום
|
אורות פנימיים נדלקים אט אט בתגובת שרשרת
מעבירים זרמים
אני מתחברת
|
הרוח פסקה מלנשוב בחוזקה
מנסה לזרוע פגעים בעצים ותיקים
ושקטת
כי מאסת בעלים שנפלו
|
ראשית טפס על השלבים של הסולם, אט אט
זהו מאמץ ראשון.
אחר כך גלוש לאט ובהנאה במגלשה
זהו הפיצוי.
|
הנה הנוזלים מתמזגים זה בזה
נמזגים בתוכך כמו היו משקה מוגז
שאינך יודעת כיצד לבלוע
|
ופסק,
פסק לו ניגון העולם
ופסקתי אני
ופסק גם לבי
מלפעום.
|
כל הקולות
הצטמצמו
הלכו והפכו צורמניים
לכדי קול אחד
ארוך וחד
|
אני יוצרת אותנו יחד
ומתענגת על כל אות ואות
על פעימות מילים קצובות
אוחזות זו בזו,
משלבות את ידינו,
מחברות אותנו
כמו משפט,
כמושיר.
|
הניר לא ראה את הפחד בעיני
לא הרגיש כאבים, לא ייסורים דוקרים מענים אותי כמו היתי צלובה
לא ידע את טעם דמעותי
|
שמיים עמדו דום
והטבע קרא בשיר הלל
|
אביט בכם שקטה ומשותקת
ואומר
אח... מה טוב!
|
שוב...
רעד פנימי מחלחל אל גופי
איברים פנימיים כמו נשמעים לקול אחר
לא קולי שלי.
|
|
|
למה לסימן שאלה
קוראים סימן
שאלה ולפסיק לא
קוראים סימן
פסיק?
זה הכל הקמץ הוא
והחטפתח במאפייה
מול הסגול, שנים
שהם יחד עם
הסימן קריאה
מנסים לעשות
מונופל, איפה
החולם כשצריך
אותו, אם הייתה
נקודה זה לא היה
קורה.
ערד עזמוביץ
בסלוגן לא קריא. |
|
