|
אני אור.
אני בן 18 פחות או יותר, לרוב יותר.
עוד כשנולדתי ההורים שלי ידעו שאני אהיה מישהו חשוב,
מצד שני ההורים שלי אף פעם לא ידעו יותר מדי על מה
הם מדברים.
כיום אני מנסה להשלים שתים עשרה שנות לימוד, אך
מנסיבות שאינן בשליטתי (עצלנות בעיקר) אני לא בטוח
בתוצאות.
בינתיים אני עובד כבורג במערכת.
הייתי כותב שאני מקווה שאתם נהנים ממה שקראתם, אבל
למען האמת, זה לא ממש ברשימת התקוות הנוכחית.
בכל אופן. קראו, הגיבו.
בהצלחה.
נ.ב.
אני רוצה להקדיש את העמוד הזה, הפשוט, הצהוב-כתום
וחסר התמונה לכלבתי האהובה שהלכה לעולמה בטרם עת ולא
נעשה מספיק על מנת להצילה.
יהיי זכרה ברוך.
אתה יכול לנשק את התחת השמן והשעיר שלי לשלום.
|
על מה בדיוק את רוצה שאכתוב לך?
עליי?
עלייך?
על שנינו?
|
כמו שכתבת שם, כך גם אני מרגיש.
"אין צידוק לדין.
אם יש אלוהים, אני חושב שהוא אלוהים לא טוב, לא רחמן ולא
צודק.
אם יש אלוהים, הוא אלוהים רע."
כך כתבת וכך גם אני מרגיש מאז מותך.
|
קרצוף אחד ביום, וחייכם יתקרבו לשלמות.
|
חזרנו בדיוק מתל השומר. הושטתי יד לתיקי על מנת להחזיר את הספר
למקומו. לפתע הופתעתי לגלות כי המחברת איננה. מחברת הסיפורים
של סבי, שהפכה עם הימים למחברת שיריי, נעלמה.
|
את בת שבע-עשרה וצוחקת
אני רוגז, אוהב
|
אלוהים הוא עוד כופר מטונף!
|
פרשי את ידייך, אל דומעי, אל פחד
הסוף לא יקץ על זקנה מצולקה
מתוך אהבה עלית ופרחת אז
מתוך אהבה תיוולד לה תקווה.
|
ילדה קטנה אחת
שני נערים עם עיניים אדומות
אשה מושחתת
מוסר כליות
|
חסרה נקודה מכוונת באופק
יעודך הקודם ממך נשלל
מהיום את האצבע שלי על הדופק
|
מדוע לכל סוכריה אדומה שהוא אוהב
חייבת להידבק גם אחת סגולה ושנואה כל כך?
|
בגוף העירום מתבונן במראה
סכינים חותכות בבשר החי
|
זה שורף וצורב את העור
כואב יותר מהפצע בחוץ
רק עצמות
בלי שרירים או בשר
|
הייתי מת שתתייחסי אליי כמו אל עמרי או שניר.
למה לי את לא דוחפת דשא לנעל?
למה לי את לא מרביצה?
|
אנחנו חיים בעולם שבו כמעט כולם משתדלים להראות טוב בעיניי
החברה, בו כולם לובשים מסכות, בו כולם מפחדים להחשף לעיניי כל.
איך ניתן לחיות בעולם כזה?
|
את רוצה שאני אספר לך משהו חדש עליה מעבר לכל הבולשיט שטחנו עד
עכשיו?
אז מה לספר?
|
|
|
בקולמוס מנצחים
אשרבט לי
מילים,
במליצות
תיאטרלית
אפסוק לי
פסוקים,
בן אם יום
ובין אם ליל
בבמה חדשה
אוכל תמיד לזמר |
|
