|
ליליאנה נולדה ב-1987 ביום אביבי ממש באמצע ליל
הסדר.
אפשר לקרוא לה לילי.
היא כותבת שירה וסיפורים, ומנגנת בחליל צד. מאוד
מאוד אוהבת לשיר ואפילו הייתה זמרת במגמת מוסיקה
בתיכון.
מנסה לכתוב שירים שמבטאים את מה שהיא מרגישה, אבל
בדרך כלל מוצאת שירים אחרים שמבטאים את זה הרבה יותר
טוב.
להלן:
"בינתיים את לבד
עם החלומות שלך
שרה לעצמך שירים
לא פוגשת אנשים
מחכה...
מחכה לו..."
"כמה שקשה אני תמיד מרגיש
שזה עוד כלום שיש הרבה
יותר נמוך
אני נבהל ובורח
אני לא יודע להיות שמח
גם לא להיות עצוב
עולם קשוח
אני יכול עליו
רק עם כוח
רק בבעיטות למוח
שישרף הכל בלחש"
She can't remember a time"
When she felt needed
If love was red then she was color-blind
All her friends they've been trialed for treason
"And crimes that were never defined
"בין הברירות לשלם ולוותר
אני אשלם עד הסוף"
ועוד ועוד...
חשוב לי מאוד שתגיבו, לא משנה מה יש לכם להגיד.
נוכחתי לדעת שאני צריכה לכתוב 10 שירים כדי לאהוב 1
מהם. אז עכשיו אני בדרך לכתוב 100, כדי שיהיו 10
שאני אוהבת.
תהנו.
יושבות ומדברות שלוש טינאייג'ריות מטומטמות. אבל מה זה
מטומטמות, ממש סתומות כאלה.
ועל מה כבר יכולות המטומטמות לדבר? על בנים? על איפור? לאקים?
איזה דיאטה חדשה?
|
לא יכולה להרדם
לא יכולה להפסיק לחשוב
מה אני עושה פה?
|
ואז באת
ולימדת אותי כיף מהו
ואפילו אהבה מהי
לימדת אותי את הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לדעת
הדבר ששום בצפר לא יכול ללמד
|
בדיוק כשחשבתי שהכל נגמר
זה מכה בי שוב
אתה
זה תמיד אתה
|
אני לא מוכנה למלחמה הזאת
לא מצוידת
כל הציוד שניתן לי נשרף
וגם אני
מבפנים
|
עכשיו כבר לא אכפת לי לומר
אי אפשר יותר להסתיר
אני שונאת אותך
|
בלעדיך הייתי אבודה
ואני לא אומרת שאני לא
|
אתה חמוד
אין לזה מילה אחרת
חמוד
אולי מקסים
|
אף אחד לא שונא אותי
איך זה יכול להיות?
זו הרגשה נוראית
חסרת הגיון
|
כך באמצע שום מקום
ובאמצע שום זמן
נישקת אותי חזק
|
נפלתי לתהום
לבדי, לא אתך
ולא רוצה יותר
להיות עכשיו שלך
|
לא יודעת מה אני
לא מצליחה להחליט
אני עוף מוזר
משוגעת
מטורפת
חסרת תקנה
|
לא רוצה לכתוב עליך שיר
כי זה אומר לפתוח את הפצע
הפצע שלקח לו כל כך הרבה זמן להחלים
למעשה אני עדיין מלקקת אותו
|
היום לא עניתי לך
ישבתי והסתכלתי על הטלפון המצלצל
ולא עניתי לך
|
מצאתי את עצמי
מחוץ לעולם
טובעת בחלל שלי
לא עם כולם
|
לפעמים אני לא בטוחה
שמגיע לי להיות נאהבת
|
אבל עוד לפני שאני מתחילה להתרומם למעלה
אני נעצרת באוויר, נופלת ומתרסקת
וזה משאיר אותי חבולה על הרצפה
|
כבר התנפצתי לרסיסים יותר מפעם אחת
והדבק שלי כבר לא כל כך חזק
|
שאלת מה שלומי
ולי היה קר ברגליים
אז אמרתי
"קר לי ברגליים"
|
עצוב לחיות למען משהו
שאתה בכלל לא יודע אם הוא קיים
וגם אם הוא היה חי בעבר,
אולי הוא כבר בקבר מזמן, לפחות בשבילי
|
פנטזיה
שקועה בפנטזיה
לא רוצה לצאת
קר וקשה בחוץ
ושוב את עצמי אני מוצאת
|
בוודאי גם זה יעבור
לא, עדיין לא ראיתי את האור
ולא מצאתי את התשובה
אבל הדרך גם היא לפעמים טובה
|
יש שני אנשים
בסיפור מסובך
ויש אפילו טבעת
|
לפעמים הכי טוב זה
סתם פשטות פשוטה
פעם לא האמנתי לזה
אבל היום אני יודעת
|
אני לא מתמסרת בקלות
ולקשר איתי יש עלות
קשה לי לאהוב אנשים
אני חושבת שרובם טיפשים
|
תמיד נראה כזה מוזר
שליו ומהורהר
וחייב להיות ראשון
|
שכחת אותי
וזה כל כך כואב
ונורא מפחיד
|
שלשום הופעת לי בחלום
וזו הפעם הראשונה
לא יודעת אם אני שמחה או עצובה
|
אי אפשר קצת להפשיר את הלב
כי הלב הוא קרח
ואם מישהו מפשיר לך אותו
הוא לא מפשיר אותו קצת
|
בזמן שהייתי לבד
נעשה ממש חשוך
והראייה שלי נעשתה ממש גרועה
וחששתי
|
ולי יש את האמת שלי
והיא רק שלי
ואתה לא יכול לדעת אותה
ואתה לא יכול לשלוט בה
ולא להשתלט עליה
ואתה לא יכול לשלוט בי
ואתה לא
|
אני מקווה שיום אחד
יהיה לי את המישהו שלי
שידע עליי כל מה שרק אפשר לדעת
|
איך פתאום ביום בהיר
נפגשנו בעיר
בתל אביב הישנה
|
זה עשה לך טוב
אני יודעת שזה עשה לך טוב
אולי פשוט תודה בזה כבר?
זה עשה לך כל כך טוב כשהיא באה אליך בוכה
וסיפרה שאנחנו בתקופה קשה
ואנחנו אולי כבר לא חברות טובות כמו פעם
|
זה שיר זה?
כן, זה שיר
אין כאן חוקים.
זה שיר.
|
או שאולי בעצם תמיד ידעתי את זה
אבל הכחשתי.
|
החלטתי שהגיע הזמן לכתוב שיר על מה שאני אוהבת.
אז כבר חודשיים
יושב לי במחשב מסמך word
עם הכותרת
"אני אוהבת"
|
אני יכולה
חודשים על גבי חודשים
רק לקלל ולשנוא אותך
לספור מגרעותיך
חולשותיך
|
"אני לא מכיר אותך מאיפשהו?" שאלת
בטח, נו בטח שאתה מכיר
זאת אני
|
אתה צודק
כי אתה תמיד צודק
כי אני
תמיד מרשה לך להיות
|
אתה כל כך משכנע
אבל אם אתה צודק
אז איך זה
שאני לא נרדמת יותר בלילה
|
למה הוא עושה לי את זה
מחייך אליי במין חיוך כזה
אבל לא רוצה
|
אם רק הייתי מצליחה להבין
מה זה החומר הזה
|
טוב לי שם
בסביבה המגעילה הזאת
|
האמת היא
שלא היה לי אכפת
אם כל לילותיי היו כאלה,
אם לא הייתי מצליחה לעצום עין לעולם
|
ואם כמה שאת מקסימה,
את תצליחי איכשהו לשכנע אותם
שאת לא
|
עליי לגלות
לזייף איזה צליל
|
עשיתי סדר בחדר
או יותר נכון
ניסיתי לעשות סדר בחדר
אבל אז
|
חשבתי שזה טוב להיות שונה
אבל בעצם כולם מיוחדים
|
לא להוציא את הלב שלי על הדף
אלא רק לנסות לגעת
בשלכם
|
לעולם לא אצליח להיות איתך אמיתית
כי ההגדרה שלך לאמיתית שלי
זה מוזרה
|
איך היא אוהבת את החיבוקים שלו. אפשר לראות, שאם הייתה יכולה,
הייתה ממשיכה לחבק אותו גם עכשיו. עוד ועוד. לנצח.
|
טוב, בסדר, אז נסעתי. נסעתי ל"פסטירבין" למרות שאני שונאת את
האירוע המזויף והמגעיל הזה שלאף אחד אין מושג למה הוא הגיע
אליו. או שבעצם יש לו - כדי לפגוש את כולם, כמובן.
|
אז עכשיו אני יודעת מאיזה סוג אני. הסוג המטורף. הסוג הזה שגם
אם הוא ממש רוצה,
ומנסה חזק חזק, הוא לא יצליח להיות מאושר.
|
פעם חשבתי שמי שממש רע לו מתאבד.
אז מסתבר שזה לא נכון. כי לי ממש ממש רע. ואני לא מתאבדת.
|
להלן מדריך השאלות שאסור לשאול אותי. נא לקרוא היטב, להפנים
ולא לשאול אותי לעולם. המדריך כולל כמה שאלות שאני שונאת
במיוחד. כולן שאלות שיש לי תשובה עליהן ,אבל אני לעולם לא אוכל
להגיד אותה. מיד תבינו למה.
|
|
|
שמתם לב שיש אחד
שמאשר את
הסלוגנים, וזה
שמאשר את
הסלוגנים.
זה שני אנשים
אחרים? או שזה
מישהו שיש לו
שני שמות
פרטיים. |
|
