|
לילך נולדה ב-1984 בישראל, ומגיל 4 (כשעברה עם הוריה
לארה"ב) היא כותבת סיפורים קצרים ובעיקר שירה ופרוזה
בעברית ובאנגלית...היא כותבת בעיקר מתוך הנאה, אך
מקווה לפרסם אוסף שירים/סיפורים קצרים יום אחד, ו/או
להלחין כמה משיריה הנבחרים אם יתאפשר לה...
מטרתה העיקרית בפרסומם של יצירותיה באתר זה היא
לאפשר לאחרים להסתכל טיפה פנימה אל תוך מיסטורי
הנפש, ואולי אף להזדהות עם הרגשות/חוויות המועברות
דרך כתיבתה...
הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה במלחמה הנוכחית. הוא הופיע
בערך בשבוע השלישי. אמא ואני כבר היינו רגילים אז לאזעקות; אך
לא היינו רגילים אליו. הוא צץ פתאום ומשום מקום, בלי אף אזהרה.
ראשו הגיע לי עד המתניים.
|
היה זה באיטליה, אוגוסט 1983; פסטיבל האמנות בוונציה. הסמטאות
היו מלאות יצירות אמנות. לצידם היו תעלות מים בהם שטו
גונדולות. אני הייתי אז תלמיד לרפואה בסוף שנה א'. למדתי
ברומא אך הבטחתי לעצמי שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אסע
לוונציה להתאוורר
|
אני מרגישה כמו קרח קפוא שמפשיר,
כאילו שקמתי לתחייה אחרי שנים בסיביר
|
ישנו קו דק מאד בין חלומותיו של הבן אדם לבין
המציאות שחותכת אותם,
|
נר ארגמן
מעלה ניחוח ישן
ומעלה מתוכי זיכרונות ממזמן;
|
נשמתי מורכבת מאלפי פרחים,
אדומים, לבנים, סגולים וגם כחולים;
חלקם כבר נבלו, לשמש לא נחשפו,
אך חלקם עוד חיים בתוכי,
|
זהו סוף נובמבר,
סוף עונת הסתיו.
בחוץ מאד קריר
גשם כבד יורד עכשיו.
|
רוחות של התחדשות עופפות סביבך,
מערטלות אותך בכוח חדש,
חזק ממך
|
איך שאני רוצה
להתפתות לאהבה,
לרוץ אל תוך חיכה
ולהתעטף בה נואשות;
|
רעבה לאהבה,
אך היא מראה לי רק
את הצד הגס של פניה.
|
מי אני?
היכן בדיוק אני הלכתי לאיבוד?
בתוך ערפל של בושה ובדידות
איבדתי את עצמי,
|
|
|
"אנשים הורגים
צפרדעים סתם -
והן לוקחות את
זה ברצינות!!!"
לך תבין... |
|
