|
על לילך:
מנסה לכתוב, בעיקר סיפורים.
זה לא תמיד מצליח אבל את אלו שיצאו בסדר או אפילו
טוב
אתם יכולים למצוא כאן.
אולי גם תימצאו פה עוד כמה דברים- שירים
מונולוגים...
אולי אפילו קומיקס או ציורים.
אבל בעיקר סיפורים.
תגובות יתקבלו בשמחה.
התמונה מתמוססת בתוך הדמעות שחוזרות להציף את עיניי, אני
מסתכלת על הכיתה סביבי אבל אף אחד לא נמצא שם אף אחד לא מביט
בי עכשיו במבט הזה של "את אשמה", אפילו שהם לא יודעים מה
קרה...
אני מניחה את ראשי על השולחן, יש צל מעלי, צל של מישהו.
|
"אז איך נדע?" שאל משולם לאחר מספר דקות ממושכות, משראה שדקלה
לא חוזרת פנימה.
"בוא ונצא, הם ברחוב, ליד הכביש. אם נצא נראה גם את הזיקוקים,
שמעתי כמה מהחברים של דקלה אומרים שהמילניום זה משהו מיוחד..."
השיב יחזקאל, מתלהב מרגע לרגע.
|
קלייר בריידי נכנסה הביתה מעוצבנת, היא בדיוק חזרה מפגישה עם
מרגרט ואליס בבית קפה, ושתיהן התנגדו.
אבל זה לא שינה כלום, היא ידעה שהיא בכל זאת תלך, היא בכלל לא
הבינה למה הן התנגדו, זאת בסך הכל פגישה עיוורת.
|
האוטובוס עוצר,
ואני יושבת ומביטה
על המכוניות שעוברות לידי ביעף.
מצפה.
|
ארץ לבנה
שנחלים אדומים עוברים בה
|
חושך.
אני זוחלת על הרצפה,
מחפשת אותך.
אתה נפלת,
אני ראיתי
|
אף אחד לא שם לב אליי בתחתית ההר שאל ראשו אני מביט.
|
|
|
אני לא מוכן
לאכול צדפות.
אני רוצה את
האוכל שלי מת -
לא חולה, לא
פצוע - מת.
וודי אלן |
|
