|
"מילים! עוד מילים! כמה נוראות הן! כמה ברורות, חיות
ואכזריות! אין להימלט מהן. ואיזה קסם מעודן יש בהן!
הן כאילו מעניקות צורה גשמית לדברים חסרי צורה, ויש
להן מוסיקה משלהן, מתוקה כזו של הויולה או הקתרוס.
מילים ולא עוד! האם יש דבר מציאותי יותר ממילים?"
(אוסקר ווילד)
יצירות שהומלצו ע"י המערכת -
פדיון הבן
מוות לידה ומה שבינהם
קינג ג'ורג' פינת בעלי מלאכה
אספמיא
עוגיות המדלן
תיהנו.
אני מדפדף בין הערוצים השונים, מחפש אחד כזה שיעזור לי לפרוק
את הצטברות החודשים האחרונים. אני נוחת על אחד ספורטיבי. יודע
שאת שונאת כאלה, ספורטיביים. אני דוחס יד לתוך מכנס, בדיוק
בפוזה שאת כל-כך מתעבת.
|
חייכתי אליו חזרה, מתכנסת לתוך השקט שלי, עוצמת עיני נותנת
לפסנתרן הוירטואוזי ולצלילי הקלרניט לסחוף אותי אל מחוזות
צוענים, מקומות שריחות של מיניות משוחררת וחופש מרגשות מותר
בהם.
|
אני פותחת את הדלת שמעולם לא טרחו לנעול, חושבת לעצמי, שזה
נחמד שמשהו אחד נותר כשהיה. ריח של אוויר דחוס צורב את נחיריי,
אני מתרגלת לאיטי לחושך שאופף את פינת האוכל, פותחת בזריזות את
החלון בניסיון עקר לאוורר את האבק, שדבק בריהוט המרופט. כבר
הרבה זמן שלא נכנסת
|
עד שסיימתי לעקוף את המגרש ראיתי התקהלות סביב העמוד שעליו
אימא שלי נשענה. כשהתקרבתי ראיתי את דני וחבורתו עומדים
וצוחקים בקולי קולות, את צוות הצילום מפלס דרכו בתוך ההמולה
הקטנה שהתגודדה סביבה, ואת אימא שלי שרועה על הרצפה
|
השמיים בחוץ התקדרו, רוח סתווית נשבה בעורפי. מבין העלים
המרשרשים, התריסים המוגפים, החתולים הנטושים שהסתתרו בין פחי
אשפה אימתניים, מתוך הקור המבודד הזה זעק מתוכי הפחד.
|
הידיים נראות יציבות לחלוטין אבל הן רועדות, אני מרגישה שהן
רועדות. יש להן קצב משל עצמן, כמו למשל עם המחבת החמה - בדיעבד
אני מבינה, שזו הייתה טעות להניח שם אצבע.
|
שם, בין השדות ודרכי העפר, ישנה נקודה אחת בה אפשר לראות קו
דמיוני, שמחבר בין בתי האבן האימתניים של העיר הסמוכה לשדות
המוריקים שמסביב. קו דמיוני, שמחבר בין הקושי המחוספס לרכות
התמימה, שנמצאת סביבו.
|
אני נכנסת הביתה, הראש כואב לי. אני מוציאה מתוך הכיס את חבילת
הטישו, זורקת את המשומשים לפח ומחזירה את השאר לכיס. בסלון
הקטן יושבים כל מיני.
|
ברחוב קינג ג'ורג' פינת בעלי מלאכה, ממש ליד בית הקפה השכונתי
בו אני נוהגת לשבת כל בוקר, יושב איש מוזר. נותן דפים ריקים
בתמורה לשקלים שנזרקים אל קופסת הפח החלודה שלמרגלותיו.
|
הגשם חובט בחלונות בית הקפה. נהרות דקים של מים שורטים את הקור
לתוך הזכוכית. אני יושבת וחובקת את ספל הקפה, מבקשת לחמם את
ידיי הקפואות. פניי צמודות לחלון, אדי נשימתי הקצובה מערפלים
את ראייתי. זה טוב, אני חושבת לעצמי, זה טוב שאני לא רואה אותך
מגיע.
|
גני העדן האמיתיים,
הם גני העדן שאיבדנו.
|
זה הזמן שלי לסלוח לך
לעצמי,
על כל מה שנראה עכשיו שולי.
|
ברחובות
תל אביב
אין זכר
לאהבה.
|
האמת,
אף פעם לא הבטחת לי כלום.
|
לא נשאר לי מה לתת יותר,
רק לקבל
|
לרגע אחד קטן
שכחתי שאתה
מת.
|
אין כמו מוות לשעות אחר הצהריים
אתה אומר
|
אהיה כרחל.
אאמץ אל ליבי
את ילדה של
צרתי
|
ויש כל-כך הרבה אני
בתוך כל האהבה הזו.
ויש כל-כך הרבה אתה
בתוך הזוגיות הזו.
|
יש לי היום יום, שבו רק אתה מתהלך
על הדשא, על אבני הכורכר,
בין חדרי הבית, ארון הבגדים
האלבומים והדמעות.
|
רגעים.
שיחות קטועות, התחלות רפויות
קשרים מזדמנים מתנפצים על דלתי
|
בתוך גיל הביניים הזה
הכל מתכהה.
|
הנרות הללו שאנו מדליקים.
על הנסים,
על הנפלאות...
|
רשום על גבי המחאת ביטוח
חיים שאבדו לי
בין רגעי המרוץ אחר האושר
|
אהבה
מתפרצת, בי
משתרשת
כעובר.
|
זה כבר לא כואב בך
המוות הזה שלי
בלעדיך.
|
זר קטפתי לך,
היום יום הולדת.
|
הייתי נוגחת לו בפרצוף אם רק היה מביא את זיו עיניו קרוב אליי.
הייתי נושכת את שפתיו האדומות אם רק היה נושם עצמו אל תוכי,
שורטת את גבו אם היה מעז להסתובב ממני הלאה
|
עמוק בלבך עיגולים של שמחה
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
שעירה, שחורה,
חכמה כמעט כמו
עז.
גמבה, את הכבשה
השחורה של
המשפחה.
זוזו לסטרי
באיגרת רומנטית
לאהובתו |
|
