|
נולדה ב-1982
עדיין מתלבטת בשאלות האם היום הוא האתמול של המחר
או המחר של אתמול? ואיך שהזמן רץ?! ולאן? ואיך כל-
כך מוקדם נעשה כל-כך מאוחר (במיוחד בחורף)?
מה זה בכלל היצור הזה שמכונה "אדם"? מה הוא באמת
מסוגל לעשות? מה הוא רוצה? בשביל מה הוא חי?
איפה אלוהים נמצא? מי אמר שהוא דווקא למעלה? אולי
הוא פה, ממש לידנו ואנחנו לא שמים לב?
מה קדם למה: הביצה לתרנגולת או התרנגולת לביצה?
(כל הפותר נכונה את הנ"ל מוזמן לגלות לי גם)
שוב זה קורה.
היא פתחה את דלת המרפסת וסגרה את עצמה בחוץ.
אביה ואמא שוב רבים בחדר האחרון. אמא שלה חזרה, כרגיל, אחרי
יום עבודה מתיש.
|
לקחתי סיר, מילאתי אותו במים, והדלקתי את הגז. כשרתחו הכנסתי
את הפתיתים. כשהם התחילו לתפוח נזכרתי שצריך לטגן אותם קודם...
|
נפגשנו באיזו פיצריה קטנה, אחת מרבות שיש בכל מקום בארץ. סתם
פיצריה קטנה עם תנור ענק וכמה שולחנות וכיסאות ליד. האמת,
דווקא בא לי פאלפל או שוורמה, אבל הזהירו אותי שהוא רגיש ונעלב
בקלות.
|
כולם אומרים לה שהוא מוזר, אבל לה זה לא אכפת.
לא אכפת לה שהוא רחפן ומבולגן, חסר סבלנות שלא מסוגל לשבת חמש
דקות, שוכח מה רצה להגיד ואח"כ פתאום נזכר, מבזבז את הכסף שאין
לו ורץ כל היום ממקום למקום בלי לחשוב.
|
בארץ אחת בין ירדן וים
בתוך עיר אחת עם אויר מזוהם
(וביוב שלפעמים נשפך לים)
עומד לו בנין בן חמש קומות
ובו גרים (לפעמים בצעקות,
לפעמים באהבה)
|
אבא ירד על ברכיו כדי להיות מולי והחזיק לי את היד. "דנהל'ה,
תסתכלי אלי..." אמר, "בואי, תרימי את הראש..." לא יכולתי להרים
את העיניים אליו, הן היו מלאות דמעות.
|
בני אדם. כמה רעים הם. אם לא הייתה הרה, וזקוקה להם למען חיי
ילדיה, לעולם לא הייתה מתקרבת אליהם. הם מסוגלים להרוג אותה,
ידעה, אפילו אם לא עשתה להם כלום.
|
אחר הצהריים ארוך. יותר מידי ארוך.
ישבתי על הכורסא, נשענתי אחורה וקיפלתי את הרגליים לתנוחה
עוברית.
פיהוק. הזמן עובר לאט.
מבט על השעון. רק בעוד שעה אבא יבוא ואז אפשר יהיה לעשות משהו.
|
הוא היה הופך לעשיר בזכות המצאתו, והוא היה יכול לבחור באיזו
בחורה שרק ירצה. בחור כזה יפה, עדין, חרוץ וחכם באמת לא מוצאים
הרבה.
בעצם הכל היה יכול להיות מושלם...
|
אתה איש העולם הגדול
למדת הרבה.
אתה נוהג ללעוג לאלה שנשארו מאחור
לא בחוסר אמצעים
או בחוסר יכולת
אלא בחוסר רצון.
|
ואני
צמחתי מהאדמה
(שלא כמוך - משורר של מילים, באת מהרוח
שנשאה אותך לכאן, וכך גם לקחה)
|
יש אנשים מזכוכית, אתה יודע
מן כאלה שנראים, אבל כאילו לא.
|
תשתקי. תכניסי הכל בפנים.
זה הדימיון שלך שמעוות דברים.
|
ונמשכת שיירה. ברינה
ישובו אל בתיהם
הגולים בדימעה
שגלו מכל הארצות ומכל המקומות
|
וכשהם גדלים הם מתחתנים
ומביאים לעולם ילדים
לא מאהבה
אלא כי צריך (שלא יהיו ריכולים)
|
כשנפגשו לראשונה
היא
לא הניחה לרגשותיה לסחוף אותה
|
יש מקום, כך אומרים
בו מסכות הן לא חלק מהחיים
|
עדיף לשתוק מאשר לדבר
להסתכל על החיים מהצד
|
מהמעמקים
שאליהם נפלתי
צעקתי אליך
האם אתה שומע?
|
רגע שבו הלב פועם פתאום בחוזקה
צריך להחליט: כן או לא?
רגע של עיניים בוחנות, מבטים מהוססים ושתיקה.
|
אם אתה מאלה ששיכים ל"שם"
אתה הולך ורגלך דורכות בעננים.
אתה כל הזמן חושב
אבל מרב מחשבות לא עושה דבר
|
לב פועם
בתוך אדם הולך
מקרון לקרון ברכבת
שנוסעת על הארץ
שמסתובבת סביב השמש
|
אם את זורקת את אוסף הגוגואים הישן שלך, את זורקת חלק
מהזיכרונות שלך יחד איתו. חלק ממך, ממה שאת, מהילדות שלך.
|
קיבוצניקים ובני מושבים לצד עירוניים מבטן ומלידה. אנשים מכל
העידות, חובשי מגבעות שחורות וכיפות לצד אנשים חשופים ביותר.
בנים ובנות נוער מתחילים אלו עם אלו.
|
פתאום נהיה חושך. אתה מסתובב סביבך, ממצמץ,בודק שעינך אכן
פקוחות, ולא רואה דבר. רק שחור.
|
כמו אויב הוא מציץ בנו ומתבונן: במי לפגוע? מתי? ואיך? הוא
חכם, חלקלק, ערמומי, ציניקן, חבר טוב של צחוק הגורל. הוא נמצא
בכל מקום, כמו מגפה שאם לא נלחמים בה מיד היא מתפשטת ואי אפשר
כבר לעצור.
|
הן ירדו מהרכבת כשאמרו להן, והביטו סביב.
הכל נראה מאיים, מפחיד,היה קר מאוד
צעקות נשמעו מכל עבר. נביחות כלבים, יריות.
|
לפעמים אני ממש מרחם עליו. הם רצים אחריו, מנסים להשיג אותו.
מזל שהוא מהיר... לא שזה עוזר לו הרבה. כשהוא אצלם הם בועטים
בו הלאה. מגלגלים או מעיפים מקצה לקצה.
|
...כשהלכתי לשם עברתי דרך גן-המשחקים הישן שחידשו אותו לפני
כשנה ועכשיו היה מלא בילדים. עברתי דרך שכונת הוילות היפות
והמשכתי בשביל שבין העצים. זה מקום יפיפה שאפשר להשקיף ממנו
|
מה יש בה, בשקיעה הזו מול הים, שאנשים מוקסמים ממנה כל-כך? הים
איננו נח לרגע, והשמש נעה עד להעלמותה המוחלטת, ובכל זאת יש
כאן משהו שליו, שקט מאוד, מרגיע...
|
|
|
ברוכים הבאים
לגיהנום!
אפשר להציע לך
משהו לשתות? |
|
