|
ליאת שאול (שם בדוי.), ילידת 1988, גרה איפשהוא
במרכז הארץ.
מנצלת כל רגע בחיים, חיה כרגע את אחת התקופות היותר
טובות בחמש עשרה שנותיה, אוהבת רעש, הרבה אנשים,
מסיבות... אוהבת את חברים שלה יותר מהכל.
בעלת חיי אהבה מסובכים, עדיין מחפשת את המושלם
שלה..
לאחרונה גילתה שלכתוב עושה לה טוב, לפרסם את מה שהיא
כותבת- קצת פחות.. בגלל זה השם הבדוי.
תהנו:)
אתה שואל אותי אם אני עדיין אוהבת אותך.
איך אני אמורה לענות לך כשבראש יושב לי איזה בלנדר ומערבב לי
את כל המחשבות?
אני אוהבת אותך? עדיין? אני אהבתי אותך?
הלוואי, הלוואי והייתי יודעת.
|
היו לך עיניים עם עומק.
מין צבע כחול-ירוק-טורקיז. משהו מדהים...
העיניים הכי יפות שראיתי.
יכולתי לשבת ולהסתכל עליהן שעות. רק לשבת ולהסתכל.
עיניים של ילד טוב, של מלאך.
|
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
