|
אז אחרי המון זמן של כתיבה, לא כתיבה, מחיקה (מחק או
טיפקס, זה באמת לא משנה), נגינה ולא נגינה, שוב
נגינה ולא נגינה, פחד במה איום ונורא וקצת להראות
יצירות אישיות, החליטה הגברת להתמודד עם הפחד הזה
שקיבלה מעודף הופעות בתור ילדה קטנה שלא מבינה כלום
ורק רוצה לרצות את אמא, לפתוח פה הכל (כמעט) ולראות
לאן זה מוביל...
מקווה שתיהנו, אני אשמח, ואם לא, זה לא באמת משנה
לי...
הודו. מדינה שמזכירה לי אהבה. ולמה דווקא? הייתי על הר המשקיף
על העיר הורודה... ואני שם...
ואתה, חוקר כל מראה, כל ניחוח, כל דבר חדש ולא מוכר. וזו הודו
בשבילי. עולם חדש ולא מוכר... אז אוכל שלא לחשוב עליך? ואם כבר
חשבתי עליך, איך אוכל שלא לחשוב על אהבה?...
|
ועכשיו מחדש, מעשה שנשכח,
וחוזר אל העין, חוזר אל הלב
ואנחנו ביחד, הכל קצת מוטרף...
|
שואפת עמוק עשן מתוק,
חושבת אולי עדיף לשתוק
איתך, בטירוף הפרטי שלנו.
|
כמו ערפל סמיך מלא בניצוצות,
כל לילה מחודש איתך מלא בהזיות
|
ובזו השתיקה נאמרו כל המילים שהיו.
ובזו השתיקה אבדנו סופית זה לזו...
|
|
|
שיט. שוב
התבלבלתי בין
וקסין אנטיביוטי
עם הורמוני
עמילאז חלבוני
לבין קלגרון.
הפארמיציסט,
הבריז קצת
משיעורים
בביוכימיה
בטכניון. |
|
