|
אז אחרי המון זמן של כתיבה, לא כתיבה, מחיקה (מחק או
טיפקס, זה באמת לא משנה), נגינה ולא נגינה, שוב
נגינה ולא נגינה, פחד במה איום ונורא וקצת להראות
יצירות אישיות, החליטה הגברת להתמודד עם הפחד הזה
שקיבלה מעודף הופעות בתור ילדה קטנה שלא מבינה כלום
ורק רוצה לרצות את אמא, לפתוח פה הכל (כמעט) ולראות
לאן זה מוביל...
מקווה שתיהנו, אני אשמח, ואם לא, זה לא באמת משנה
לי...
הודו. מדינה שמזכירה לי אהבה. ולמה דווקא? הייתי על הר המשקיף
על העיר הורודה... ואני שם...
ואתה, חוקר כל מראה, כל ניחוח, כל דבר חדש ולא מוכר. וזו הודו
בשבילי. עולם חדש ולא מוכר... אז אוכל שלא לחשוב עליך? ואם כבר
חשבתי עליך, איך אוכל שלא לחשוב על אהבה?...
|
ועכשיו מחדש, מעשה שנשכח,
וחוזר אל העין, חוזר אל הלב
ואנחנו ביחד, הכל קצת מוטרף...
|
שואפת עמוק עשן מתוק,
חושבת אולי עדיף לשתוק
איתך, בטירוף הפרטי שלנו.
|
כמו ערפל סמיך מלא בניצוצות,
כל לילה מחודש איתך מלא בהזיות
|
ובזו השתיקה נאמרו כל המילים שהיו.
ובזו השתיקה אבדנו סופית זה לזו...
|
|
|
בזמן שבו כותבים
סלוגן אפשר:
לצחצח שיניים,
להבריש את
השיער, לנגב
תת'חת, להסתפר,
לקנות בגדים,
לארוז, לצאת
למסע מסביב
לעולם, לחזור,
לפתח את
הפילמים, לשים
באלבום, לכתוב
על זה ספר
מצליח, להפוך
לאדם עשיר
ומפורסם, לזיין
הרבה, להיות
מאושר, להיכנס
לדכאונות, לקחת
כדורים, ללכת
לפסיכולוגים,
להתאבד, לעלות
לגן-עדן, לצחצח
שיניים...
זה שכותב
סלוגנים ובמקום
זה היה יכול
לצחצח שיניים
וכו' |
|
