|
שלום כולם אני ליאת, הרוקיסטית הדתיה :) אתם יכולים
לקרוא לי גם באבו, אני אענה.
זקיינה ילידת 84, בוגרת הודו המדהימה.
אתם מוזמנים להנות (או לא) מהיצירות שלי. אשמח אם
תגיבו ותנקדו, וגם אם לא אתם מוזמנים סתם לשבת איתי
על כוס קולה עם במבה וגיטרה. ואולי יום אחד תקפצו
בהופעה של הלהקה המדהימה שלי- להקת "קינקי" :)
לסקרנים שביניכם- www.thekinkys.com
אוהבת, ליאת.
הבחור התקדם לעברנו כשפתאום קרה הלא צפוי-
הזקן קם בתנועה חדה ומהירה, שלף אקדח מהנעל שלו, כיוון אל
הבחור ואמר לו- "מיידלע, תשליך את הסכין".
התאפקתי כל כך חזק שלא לצחוק.
|
"אני אוהבת אותך", העזתי. הוא עצם עיניים ושתק.
"שיט!", ניבלתי את הפה בלב, עברתי את הגבול. עכשיו הוא בטוח
יזרוק אותי... טיפשה! למה את לא חושבת לפני שאת מתחילה לבלבץ
לו עם כל השטויות שלך על אהבה?
|
"שחר...", הוא קרא לי. "שחר... קומי! מצאתי!".
"המשאית אכלה את היוגורט!!". מלמלתי את שאריות החלום ההזוי, יש
לציין, שממנו התעוררתי.
"מצאתי, מצאתי! בואי... שלא נאחר...!", הילד המשיך לנער אותי.
|
"אה... טוב, אז אהיה רופא! אני אציל אנשים ממוות, אמצא תרופות
למחלות, זה חשוב מאד, נכון אבא?"
"כן בני אבל... האם תרצה להעביר את חייך כמישהו שתפקידו לחתוך
את הבטן? להתלכלך מדם? לתת זריקות בתחת?"
|
אני מצית סיגריה ומדליק גלגל"צ. עוצר שנייה ומהרהר לעצמי -
למה אפשר להדליק סיגריה אבל אי אפשר להצית גלגל"צ? המממ...
אכן חומר למחשבה.
"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת...", בוא'נה שלמה, כמה שאתה שנון.
מעניין מי כותב לך את הטקסטים. אולי הבן האפס הזה שלך.
|
דווקא היום בבוקר איזה אידיוט אחד עיקם לי את הפגוש האחורי.
הפאקינג רכב במוסך. אוקיי, אני לא אתן לזה לקלקל לי את המצב
רוח. מזג האויר בחוץ נהדר-ויש לי עכשיו פגישה עם מיטל. וזה הכי
חשוב. נסיעה של רבע שעה בתחבורה ציבורית לא תהרוג אותי.
|
את מי בכלל מעניין השקע הברומטרי הזה ולמה לעזאזל לתת להם
שמות?! איך שהוא מתחיל לדבר על הכנרת נדלק לו ניצוץ מתלהב כזה
בעיניים, כאילו עוד שנייה הוא גומר כי חסר רק עוד חצי מטר לקו
האדום העליון של השלולית הזאת שלנו.
|
הנושא הזה העסיק אותו כמעט כל היום. הוא ידע שהוא נפל חזק.
כבר מגיל קטן הוא שם לב שיש לו כמיהה מטורפת לזה.
ומאז ועד היום, הוא מכור.
מכור לביסלי.
|
להיות מוקפת באותם רגעים קסומים.
לטבול שוב בפשטות הטהורה.
|
בלילה הכל צלול.
המחשבות נקיות, האוויר מלא.
השקט דחוס.
אינסופי
|
כל פעם מחדש אני מנסה,
הלוואי והוא יראה אותי, כמו שהייתי רוצה.
והלב שלי צועק, בשקט הוא בוכה,
ושוב אני מרגישה בלתי נראית.
|
אנחנו מכירים כבר כמה שנים,
אבל רק עכשיו הוא באמת נכנס לחיים שלי.
|
אני חסרה.
ההעדר מכאיב, כל כך מורגש.
|
מבולבלת ושואלת, את השקט מחפשת,
רוצה קצת לנוח, לישון.
בחלום אני שוקעת ושוב מתעוררת,
אל המציאות, אל ההיום.
|
לעפמים הכל יוצא לי בגלאן,
וינשם רעגים מעטים שזה מתסדר.
|
לאחוז בשרביט, אולי במכחול קסמים מיוחד,
לצבוע בצבעי פסטל או שמן על בד חלומותיי.
ובעזרת שלט דמיוני לזפזפ בנבכי הפנטזיות שלי.
|
צורחת את הכאב,
מדממת מהלב.
עכשיו זה הרגע - שוברת שתיקה.
מרימה את הראש להתחלה חדשה.
|
טובעת בנפלאות האשליה,
בשגרה מכוערת המחופשת לתוכן.
|
בשיא פריחתה - אשגשג ואפרח.
ברגעי חולשתה - אתפוגג ואדעך.
לפעמים זו גברת ענוגה ונאווה.
תשנה האדרת והרי לכם כלבה.
|
בדרך אליו. הלב באי-שקט מתנועע
כל צעד קטן הוא מסע ארוך, מייגע
|
להרוג אותי. זה מה שהם רוצים.
הם צופים בי גוועת, באיטיות.
יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה.
|
ורק לפעמים אני עוד מרשה לעצמי...
לצחוק מתוך הלב. נזכרת.
להשיב נשכחות שנעלמו, לבכות,
כאילו שאני לא לבד. רועדת.
|
לרגע אני אוחזת בך ושוב אתה נעלם.
מתפוגג עם כל משב רוח עדין.
משאיר אותי חסרה, אפורה.
עם זיכרון מעושן.
|
רואה מולי את יופיה,
את קימוריה המפתים,
קילוחי זכרונות עדינים
בתוך ראשי נוטפים.
|
לתת לרוח הקרה להיכנס.
לחדור מבעד למעטה הדקיק.
שתקפיא, שתרעיד, שתשתק.
|
תנו לי, תנו לי מנוחה.
תנו לי, תנו לי רק דקה.
להצליח, להוכיח, להבטיח לעצמי,
שבסוף אני אוכל להשתנות.
|
|
|
שמעון פרס בא
אלי בחלום
ואמר לי,
בנק'ה, אתה הוא
האיש,
למה? שאלתי,
להגשים את
החזון,
הוא ענה,
שאלתי איזה
חזון?
ואז התעוררתי.
אז שמעון אם אתה
קורא את זה תרים
טלפון או פקס,
או אם אתה רוצה
אני הולך
לישון.
בני סלע, אסיר
ומטופל בבעיות
שינה, וסובל
כרוני
מתסמונת טורת
תמסונת דאון
ותסמונת שגדת |
|
