|
היא נולדה ב-1974.
כשהיתה נערה היא כתבה הרבה שירים.
עם חלוף השנים היא חשבה שהיצירתיות נעלמה.
לשמחתה גילתה לאחרונה שהיכולת שבה אליה.
והיא...זאת אני.
הכנתי לו את חדר העבודה שהפך לביתו הזמני. הוא אודה לי ואמר
שלא ישכח את עזרתי.
אוקי הבחור צריך תמיכה כרגע וזה מה שהוא יקבל. אני פה בשבילו.
|
"לאן את הולכת?"
"להתחתן," ענתה.
טוב שישבתי באותו הרגע.
"מה להתחתן? עכשיו? ככה? למה? ככה את רוצה להתחתן?"
"לא יודעת," ענתה, ואחרי שניה הוסיפה "כן, נו למה לא?"
|
פתאום נשמעו צעדים וליבו הספוגי ניתר בקפיצה, אדל -אדל
המתוקה.
אדל נכנסה לחדר ואימה בעקבותיה. כן כל כך הרבה זמן לא הייתה פה
והנה היא פה מולו, אולי היום תיקח אותו איתה לדירתה.
|
שתיים בלילה. חושך. כולם ישנים. כולם חוץ ממני. וממנו.
הרגשתי אותו נכנס אט אט ובשקט מתגנב ונעמד לי ליד הכרית.
פקחתי את עיני.
|
כבר תשע שעות אני מורעב, לא מצליח לישון כי הילד של השכנים לא
מפסיק לצרוח.
אין תנאים אני אומר לכם, אין תנאים.
|
בשניה שעברתי את הרמזור של המשטרה מיד הבנתי את גודל הטעות
שנעשתה. אולם כבר לא הייתה דרך חזרה.
גודל הטעות הייתה כגודל טור המכוניות שעמדו לפני.
|
ולפעמים גם כשהכל נראה שחור
יש זוג עיניים שמציצות מהחשכה
|
לא עוצר באדום
כי חייב להמשיך לנסוע
|
לפעמים רוצה ללכת
למקום שבו נגמר העולם
|
|
|
לא!!! לא עם הצד
הכואב!!!
שניצל לפטיש. |
|
