|
liana10
שמחה בחלקי, מבורכת בשתי בנות ובשלושה נכדים מקסימים
שהם משוש חיי. מזה שנים אני כותבת פרוזה ושירה.
יצירותי התפרסמו במקומונים בעירי, וגם בחו"ל, שם
שימשתי כעוזרת לעורך עיתון. (לוס אנג'לס). בחודש מאי
2013, יצא לאור ספרי הראשון "זמן אשה".
ברוכים הבאים לדף היוצר שלי.
להניה היה מספר כחול על היד. היא באה 'משם'. אנחנו לא ידענו
איפה זה 'שם'. ההורים שלנו לא אמרו. גם הניה לא דיברה. היא
כמעט לא ידעה עברית.
|
"למה גוזרת, זה ככה יפה", ובכעס אמרה לה "את כמו ברבי".
"לא, לא!" ענתה לה בעברית כמו שלה, "גוזרת הכל, עד כאן",
וסימנה לעברה עד לכתף.
|
"סעאמק עליו...איזה בוקר מעאפן... ולמה בכלל אני צריכה לשבור
את הראש? שידרס, שימעך, שינוקר שיפונצ'ר הכדור החום-בלונדי
הזה. מי אמר לו למצוא מסתור ליד גלגל הרכב שלי. אמאאאאאאא מה
אני עושה עכשיו?"
|
או באים אל הלילה
כמו הגר, תועים בעלטה
נאחזים -
וידי הזמן, יידו אותנו שברים
|
עקודה בין קפלי לילה
קושרת לפידים לזנב כוכב
ומשלחת.
|
ברך אלי את השנים שעוד תבואנה
שתצטרפנה מפוייסות אל קודמותיהן.
|
והיו לקט ושכחה
ועולה רגל ואבק כוכבים
והיה מבול דמוע
ואל שרחק.
|
דבר בי זיכרונות רחוקים
צרובי עתים, מבוישים.
|
הלילה
צבעה הנחמה
כוסף נם.
|
והאביב לכשיגיע, ימצאני
עלוותי ירוקה, וכולי
אבקנים ממתינים.
|
הבנה טבולה ביערות של נוחם
נחה בתוך רגע נמוג, מרפדת
כרי הכרה כרטייה משככת כאב.
|
שקיעה נחרדת, מאפירה
כשצל ארוך משרטט
על מוניטור האופק קו שטוח.
|
אשה ממיינת עונות
עכשיו חורף.
הפחד כמו לבה רוגש
מתגדל ומתקדש
|
כמו פרומתאוס, אזוקים אנו אל סלע
מנוקרי לב,
מתים מעט עם כל יום חולף
|
בגווע אור, עולה ריגוש
ומחלצי אופל שוקקים,
תשוקה מגיחה.
|
את חומרי הבעירה של הכעס,
קוששה זמן רב, אפילו לא היתה מודעת לכך.
תחילה קיסם,
אחר כך זרד ולבסוף
קורה.
|
חלומות דעוכים רושפים
וריחות רחוקים
זורים ערות מתוקה
|
לא מובן, עילג,
מתבוסס הוא בכאב הכמיהה
שקט וכהוי.
|
בנשיקות, אש תבעיר
חיכו יגרגר למתק קינוחי קיץ
ויעשה בה שירים.
|
מעולם לא ידעתי
אורך חייו של געגוע
עד שרחקו נתיבים.
|
הנה אני,
חולפת על פנינו,
אולמת געגוע.
|
קהת חושים, אינך חשה
בארסו של העשב הצורב.
|
"הקשת נוצרה במקום שטיפות הגשם עשו אהבה עם האור. ההתעלסות הזו
הולידה הבטחה. ברית עולם." חיוך עלה על פניה כשדמיינה את תהליך
התהוות הקשת והתרחב כשבראשה חלפה הקלישאה "רק אהבה מביאה
אהבה".
|
|
|
כשאני כותב
סלוגן אני צוחק
באמצע, לא כי זה
מצחיק, פשוט כי
זה מזכיר לי את
טקס יום השואה.
שרוליק
ישראלוביץ' עומד
דום. |
|
