|
אינני דבר
ללא העט
הנייר,
מהם עשוי ליבי
הזמן עוצר כשהוא מנגן. נדמה כי האוויר סביבו דומם ונגינתו היא
המפיחה רוח חיים בחדר;
|
היא כל כך שברירית כשהיא בוכה. וכל כך שקטה. אף קול לא עוזב את
גרונה. היא פשוט רועדת, משפילה ראש, מסתירה את פניה עם הידיים.
פשוט רועדת, גופה הקטן מכווץ.
|
להמשיך ללכת... להמשיך ללכת... להמשיך...
פתאום, האור היה בכל מקום מסביבי. הוא מילא אותי, ואני קרנתי,
קרנתי בזוהר ועוצמה.
ואז - הכל נגמר.
|
קמה בבוקר
מהמיטה
שוטפת פנים
אבל לא שוטפת אותה
|
"עזבו אותי!", היא צורחת בקול בוכים
|
כמו נחשי אש החובקים את ההר
ולשונות הניצוץ לוחשות מזמורים של קינה
|
Children of war carefully open the door
Cover their ears to not hear the roar
Of madness and despair, screams of the dead
The street is bleeding from the unbearable threat.
|
Here is my heart
Handed to you
On a silver tray
|
The wings I had received with birth
I have lost with my puberty
And forgotten with adolescence.
|
In every one of us
Exists,
The hurt child inside.
|
Vow of the Elf
To be the sun a shadow and the moon a light
To be set on the journey day and night
In darkness and quiver
In sunburn and fever.
|
It could happen to anyone and everyone, from the weakest
ones who never seem to last a day, to the ones holding tight
to their love as they can. You can never know when the day
will come when morning sunshine doesn't seem so seductive
anymore; that inviti
|
ומי ירפא את לבך השבור, אהובתי?
מי יאסוף את רסיסייך שהתנפצו
מהרצפה המבריקה?
|
כי אוזניי לא גמעו מלשמוע
מילות תחנונייך
|
הרי שזו אינה
השאלה הנכונה
|
בצפון יפן, ליד נהר
ועיירת שנים-עשר המפלים
|
וחריקת הדלתות
כיבבה נואשת
עלתה בגרוני
הדמעות יבשו
|
דחוקה אל הפינה
מתחבאת מעבר לחומות
היא נעולה בתוך ליבי
והמפתח אליה
איננו.
|
המוח המתמטי שלי
מנסה לחשב
|
הצפירה החזקה
מהדהדת באוזני
|
אך ליבך
אינו זע
הוא נעול
בזכוכית
|
נווה המדבר שהייתי
התכלה
בסופת החול הרועמת
עת
יבש מעיין דמעותיי
|
חצי כוס מלאה
וחצי כוס ריקה
לב בוער מאהבה
ועיניי שתיקה.
|
ילדי מלחמה, בלילה נאנחים
ואם נשמתכם תמה תשמעום בוכים...
|
אתה יודע,
לפעמים אני שואלת את עצמי,
למה את כותבת רק דברים עצובים
כשיש לך חיים יפים כל כך
כשיש לי אותך,
מלאך.
|
כשאין לנו פנים
אנחנו נאטמים
לכל האנשים
עם השמות
|
יד מהססת נשלחת
לעבר המחברת
|
בערגה את מביטה
החוצה, אל מה שנשאר
|
השמיכות תמיד מוכתמות בדיו
כי מישהו דקר את ליבי
בעט
והוא דימם כל הלילה
|
צללתי עמוק לתוך עיניך
כמעט וטבעתי
בים הגועש של רגשותיך.
נאחזתי בכוח
בכל שביב של תקווה
הזורם בדמך.
|
לו היית מבין
לו היית יודע
לא הייתי כותבת אליך
את מילות כאביי הבוערות
|
מילים שאמרת
ביבשת רחוקה
נלחשו באוזניי כנבואת זעם
|
ודקה,
כל כך דקה היא האבחנה המתוקה
בין צרחות תשוקה לצרחות של מצוקה.
|
עומדת מתחת למים
שעה
אולי שעתיים
|
נטע של הקיץ
משילה מעצמה את סוודר העלבונות
שעוטף את כל הסודות
של החורף.
|
אני יכולה ללכת
אבל אני נכה
|
יש לי נפש צמאה
צמאה
ורעבה
למילים של נפש אחרת
|
עונג הוא לי הרגש
ההתרפקות על העבר
|
מבטי נודד אל האופק
השמש כבר לוחשת פרידתה
אני מסתובבת לרגע הצדה
וזה אתה
רץ אליי
חיוכך המאושר
מאיר את התמונה
|
טובעת באינסוף
ולא רואה את האור
זה כמו חור שחור
שבולע הכל
ואין מילוט
|
לא בטוח
שאם תצפה בי מרחוק
יושבת על הספסל האחרון בפארק
לא בטוח
שפניי יהיו יבשות.
|
כיצד יכולתי לשכוח
טעמה של יצירה חדשה
|
ואין סימן לחיים
אף לא עלה ירוק נידף ברוח
כי זהו המדבר.
|
כמו רומן מתמשך
שבא והולך
ואף פעם לא נגמר.
|
דמי קופא בעורקיי
בטני מתהפכת
|
אני מעיזה
לצייר בעט שחורה
שאי אפשר למחוק
אני מכריחה
|
אל תתני לדמעות
להמשיך ולזלוג
|
שוב חוזרת התחושה
תקופת המתנה
אני יושבת, קפואה
על כיסא קשיח במבואה לבנה
|
אין לי רגע אחד פנאי, חוץ מימי ראשון בערב. אבל אני שונאת את
ימי ראשון בערב, מפני שאז, כשאין דבר נחוץ לעשות, אני נאלצת
להתמודד עם כל הדברים שבאמת מציקים לי, יושבים במקום מאוד לא
נוח היכן שאמור להימצא הלב.
|
אני עדיין מדברת אליך.
אני מדברת אליך למראה. אני מדברת אליך לחלל החדר הריק מאדם,
זולתי. אני מדברת אליך לרחוב ההומה. אליך למקלחת אפופת האדים.
|
אני לוקחת אותך בידי ומוליכה אותך כעיוור במבוכי עולמי החשוך.
|
"And always remember, no one can break you,"
Oh, but they have, haven't they?
|
אני תוהה האם סלחתי לך, כשאני מגיעה לכאן שוב;
|
הדלת השחורה שלי הייתה איומה ביותר. לכל אחד יש דלת שחורה.
סודית, דחוקה אל הקיר, מוחבאת בנסתרות הנפש. ואיש אינו פותח
אותה.
אני פתחתי.
|
הרגשתי לאחר הביקור בדלת הסודות הייתה נסערת. לא האמנתי. לא
יכולתי להאמין שככה נראו חיי. שקר. הבלים. כזב.
אכזבה.
|
אני לא אכנס יותר לאף דלת.
לא אכנס.
אף פעם.
לעולם.
|
פותחת, בזעם, בכעס, עדיין מרגישה את "תופעות הלוואי" של הדלת
הקודמת.
לא עוצרת רגע להסס, להרהר בעניין, לחשוב שאולי, רק אולי, השנאה
שהרגשתי כלל לא משתווה למה שעכשיו.
מה עכשיו?
אני רותחת.
|
לרגעים הרגשתי חולשה איומה תוקפת אותי ואז נעלמת. החולשה הגיעה
בתדרים הולכים ופוחתים, מתרחקים ממני.
ואז, פתאום, עזבה אותי לגמרי.
לא הבנתי למה, אך גם לא התעמקתי, כי לצידי הופיעה דלת.
והיא הייתה...
היא הייתה שונה.
|
מפעם לפעם, כצפוי, הייתי נזכרת בו. בדברים מאוד מסוימים
שקשורים בו. בחיוך שלו, למשל. בצחוק המתגלגל שתמיד היה מפתה
אותי להיסחף אחריו. במבט הרציני שלו כשהוא היה מתרכז בכיתה,
משרבט משפטים במחברת. במבט החודר שלו כשהיה מביט בעיניי.
|
הוא, הנער שאהבתי כל כך... היכן הוא עכשיו?
כל חיי תרתי אחריו ומצאתי אותו, ובכל זאת...
|
ומה אני הייתי? בסך הכל ילדה, בסך הכל בת 8, כשהלכו הוריי
ונעלמו מחיי. בסך הכל תמימה, נאיבית, מה לי ולגיהינום הזה שארב
מעבר לפינה?
" הם רק רצו שיהיו לי חיים אחרים," מלמלתי לעצמי בשקט.
פתאום הרגשתי קצת מתחרטת.
|
אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
|
|
ההתייחסות
ההומוריסטית
למספר 42 כאל
משמעות החיים
היא הגיג-סרק
חלול ועקר אשר
החל עם סופר
חנון משועמם
וכעת הוא רווח
כבדיחה פרטית
דבילית בקרב
כותבי סלוגנים
חסרי חיים!
פרובוקטורית. |
|
