|
איטליה בחורף
אני הולכת ברחוב הראשי.
אומרים שהיא היפה בערים, פירנצה.
רסיסי שלג נופלים מהשמים, מכסים הכל בלבן.
אנשים עוברים וחולפים, פנים אירופאיות -
אף מחודד, הבעה קפואה. בדיוק כמו מזג האוויר כאן.
|
אבל למי כבר אכפת מהקיר שלו? לי לא אכפת.
הוא גורם לי להרגיש חנוטה מרוב כול הלבן הזה.
גורם לי לצאת מהחדר כל פעם מחדש,להרדם מולו על המיטה.
פעם עבדתי עליו, אמרתי לו "קיר, רוצה שאני אכיר לך קירה ?"
הוא לא ענה לי. רק אז באמת הבנתי. קירות לא יודעים להיות
|
הנה הוא בא
חובק אותי אליו
מחמם את כפות רגליי וידיי
שכבר כמעט וקפאו להן לתמיד.
|
ושוב היא קמה
מצחצחת את השיניים
משפשפת את העיניים
ולא ,
שום דבר לא השתנה.
אז היא מושיטה את הידיים
כמעט נוגעת בשמים
עוד ניסיון
התמתחות עייפה.
|
אני מסתכלת עליו
ויש בו משהו
משהו בתוך העיניים
לפעמים יוצא מהשפתיים.
|
זו אינה יצירת אמנות
שיש להתפאר בה
לעמוד מולה
ולהתפעל.
|
ואיפה נותר להשאיר
את הכאב הזה אין לדרוש
אני לא אסביר.
כשהרוח נקרעת וגשם נופל לאדמה.
חורף שלם
אילם.
|
אז אני אבכה קצת
והכרית תירטב
תמיד אפשר לכבס
או לקנות מצעים חדשים
היום - כבר לא מתים מאהבה.
|
הנה הגיע היום שאחרי
וחשבתי שיהיה יותר פשוט
השמים נשארו די שחורים
רק השמש עוד תלויה על חוט.
|
אולי יום אחד אני אהיה
כל מה שחלמתם
כל מה שציירתם לעצמכם על מפית קטנה מנייר,
או על פני קיר גדול המשתרע לגובה.
אז. כשעוד הייתי בגדר רעיון.
|
לפעמים אני חושבת, מה היה קורה אם.
אם הייתי ממשיכה להחזיק לך את היד במקום לעזוב.
אם הייתי מקשיבה לך קצת יותר ונותנת לנו עוד יום, או שבוע,
כמו שתמיד ידעתי לעשות ונשארתי, גם שהכול היה כבר מפורק.
|
ישנם ימים
שהיה מוטב להישאר במיטה,
לא לצאת כלל מהשמיכה,
אם רק הייתי יודעת
שזה מה שמצפה לי.
|
וזה בכלל לא משנה
אם אני זו האשמה
כמו שאתה בקביעות נצחית
דואג להוציא אותי.
או שבעצם אתה זה הדפוק
שעסוק בלחפש,
ולא משנה כמה אשתדל
זה הרי ידוע שמי שמחפש
בסוף מוצא.
|
בזבזתי את היום הזה
כמו שבזבזתי את אתמול
כמו שאבזבז את מחר
כל כך הרבה מה לעשות
כל כך מעט חשק
הזמן חומק לי מבין האצבעות
כמו סיגריה שמתכלה מהר מידי
|
מה יש לומר
למי שאינו מוכן להקשיב
לבחור את המילים הנכונות
לברור, להתלבט, להתנסח
וכל זה לחינם..
כמו לדרוש מחרש להאזין
|
|
|
זה שערפת היה
שבועיים בחיים
אבל הוא בעצם
היה מת, רק
מוכיח שהתאוריה
שלי עם החתול
היתה נכונה!
שרדינגר |
|
