|
שפתי תות עם רעל קסום.
שארית החיבה, ויומן חסום.
אכתוב ואשיר דברי קינה,
אך זאת תהיה הפעם האחרונה.
|
מול עיני עומד לו כדור אש,
לחופש הוא לא מצפה.
בתוך כלוב, כבר מתחיל להתייאש,
מחכה, אך השיגעון כה יפה
|
לשתות ת'קפה החם הלוהט,
האם היום יהיה מייגע?
בשבירת הלב גם הדם שותת,
אך תמיד את החושך אתה קורע.
|
בחשכה אורך רק דועך,
אם כיבוי הנר נאבד כוחך,
נשמתך נשרפת באודם הלהבה,
היכן עוד אפשר לחפש את האהבה?
|
לידה מתוקה, ואז החיוך
הדרך החלה - עולה בי גיחוך
|
לאפי ריח הגשם מתגנב
געגוע עמוק בתוכי מלבלב
מחשבות על מבט בתוך הבקרים
הראש מתמלא ברגשות רעמים
|
מחזיקה את האוזנים
וחורקת בשיניים.
מנסה להחריש את הנגיעה,
להתעלם מהאש הקרירה.
|
עוד חוזרת ובאה שירת התשוקה,
עוד חוזר המבט הבוחן.
עוד חוזרות מחשבות אסורות מתחילה,
עוד חוזר החיוך והחן.
|
להסתכל ולהביט בצורה,
לאמץ את קול השתיקה,
לנשק אותו בנצחיות,
לחיות אותי בחופשיות.
|
השעון מתקתק, 12 בלילה.
כותבת ביומן ולוקחת נשימה עמוקה.
לא מצליחה להירדם ופשוט לא רוצה מנוחה
אז איך את מרגישה, כשהוא אומר לך "לילה טוב נסיכה!"
|
אמרות על ילדות מכאיבה
בגד קרוע וכך נשמתה
גלמודה, בכלוב נפשה גודלה
|
אם תלכי אשאר לבדי,
עצים קמלים ישארו וכך גם אני.
קמושים אותך עוקצים מכל עבר,
ואת כבר מעבירה את אותו הכתר.
|
הערב נגמר ואין למי לשיר,
אך את בעצבות שמחה, חיה כמו זמיר.
בקוצר רוח מחכה למחר, להופעה.
ואז לך יתחיל הכל מהתחלה.
|
רואה אף פעם אבל תמיד מרגישה
כרוח נושבת את העצבות מעיפה
הכרטיס העבר, הדלק המנורה
מקבלת רק שאלה בעזרת התשובה
|
|
|
לא כולם
יכולים להרשות
לעצמם
במה חדשה
אפרוח ורוד,
ישראל 2001 |
|
