|
וכשאני_לעצמי_מה_אני_?
ואני הכי אוהבת את הרגעים
שבהם
כל מילה
היא מיותרת
סטוץ
לחשו שפתיה
ובקולה נתערפלה
בצליליו נתערטלה
|
כאילו נפערת תהום
ביני לבינך
ביני לבין העולם
והוא הולך ומתעמעם
תמונתו נקרעת מכל הקשר
|
כמו אנחה
שמשברת את הלב
בחזרה
לשלמותו הראשונית
|
והייתה אחת
תמיד יש אחת
אחת יותר מדי
|
אלוהים אוהב
להביט דרך עינייך
|
וכל הסבל
וכל השתיקות
הופכות ברגע
מראות שקופות
מציאות שלא מטעה
|
יצאתי אל השמש
כי העור שלי היה שקוף
וכל מה שבתוכו
כאב
|
אני מרשה לך
לחזור
כדמות מצוירת
בזכרוני
|
כאב חד
פילח את מעטה הסיליקון
שרכשתי לא מזמן
באחת מחנויות התרבות
בכנסיית השכל
התחתונה
|
בנבכי הקדושה
במסתורין של הלב
|
השמש בברלין קרה ומרוחקת
לא כמו השמש הישראלית
שמונחת על הראש
קרובה וחמה
|
גם בזה יופי
פרח יוקד משנאה
ואינו נאכל
|
עברו הזמנים בהם הרע הוביל לטוב
כעת הרע מוביל לרע יותר
|
וכול האמיתות הנימוסיות שלך
האמיתות שמתאימות את עצמן לעולם
|
צריך להיות שם
היית אומר
לו היית
|
קולר של חרטה
מהסס סביב צווארך
|
לעשן
בתנועות מינימליסטיות
לסבול
מרצוני הטוב
|
הבגדים והנעליים בפתח המסגד
הנשמה יכולה להיכנס
הגוף
רק אם הוא חייב
|
זה אנושי להתלונן" אמר קירקגור
"זה אלוהי להאמין"
ולשתוק
|
אל תשלה את עצמך
דע!
אתה לא מבין אותי
כי אני מדברת בלשון שנשכחה מליבך
|
כי משהו חייב להגיע לשם
משהו אחד
מכל מה שאנחנו
|
יש סיפורים שלא יכולים להיגמר בטוב
היסוד המוסרי שבצופה
לא מאפשר להם
|
אני שוב עומדת למות
הכיווץ הפתאומי של הלב
החולשה
ההתפשטות של הכאב
בתחושה
|
עכשיו
כבר אי אפשר
להתכחש לשקט הזה
|
אין יותר לאן ללכת מכאן
כל הדרכים הובילו אותי לרגע הזה
|
הבלחה פתאומית של צלילי השכונה
השכינה
הבזקים בלתי נראים
של דממה
|
אותו גבריאל
מלמד בי את האור
ממזרח ובאלכסון
|
שניהם מתרגשים
מתענגים על זרמים
מעולמות אחרים
|
היי זו
שמביטה הכי רחוק
זו שהולכת את הדרך הכי ארוכה
|
הוא מטריד אותה
כי זה תמיד הוא שמתחיל את ההיררכיה
|
פעם אחרי פעם הלב נסדק. הסדק העמיק עוד ועוד. ולבסוף הוא נשבר.
הרבה אנשים חושבים שהלב שלהם נשבר אבל זה לא נכון. הלב שלהם רק
נסדק. דרוש לב רחב, אמיץ וטוב כדי שיוכל לעמוד בסבל רב עד שאתה
נשבר. לא כולם מגיעים לנקודת השבירה. הרוב מתעלפים לפני כן.
|
אל הארכיון האישי (23 יצירות מאורכבות)
|
|
אימא! אימא!
מרקו! מרקו!
סבתא?!?!
אבא?!?!
מוקי?!?!?! |
|
