|
 179385100 ת. לי-טל
לי-טל, 1988, והכל עדין עצוב.
אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת
מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהב ועכשיו כוחי
לאהב הולך למות.
אינני רוצה למות.
הכישוף לאט נעלם
כבר לא הכי מיוחדת
וגם העצב יחזור עם הזמן
כבר לא היחידה שלא פוחדת
|
|
|
אתמול הייתי
במסעדה והמלצר
ממש עיצבן אותי
אז שלחתי יד
לחגורה, שלפתי
את הפו-כדור הכי
שמאלי, זרקתי
אותו לרצפה
וצרחתי
"פיקאצ'ו,
צא!!!" והמניאק
הפדחן לא יצא! |
|
