|
גורי החתולים בחוץ טורפים גוזל של תור
תולעים עיוורות נמקות מתחת לדשא
שלא לדבר אל האנושי-
כל זאת משום שחורף שלם לא נגעו בך אהבה
את מביטה בתמונה שבה חתול מרוט, מכובס.
מול מראה שכזאת לא תצאי את הבית
שוב טעית: לא שבבית בטוח, בינינו,
את יודעת: לא מתים מזה,
לא מזה מתים.
(ליאת קפלן)
שמאלה - ימינה, ימינה - שמאלה, עלי במדרגות והביטי.
עכשיו מה את רואה?
שום דבר.
עשי צעד קדימה. מה מול עיניך כעת?
ת ה ו ם.
|
תלתליה הבהירים פזורים על הכרית, יוצרים הילה מעל גופה הדקיק
והיא כה חוורת, כה חוורת. ולפני שבוע עורה היה שזוף במקצת
ומבריק, עיניה זהרו, שיערה היה אסוף והיא צחקה, שרה וצחקה. אני
בכיתי והיא צחקה. עכשיו היא כבר אינה נושמת לבד ואני... אני
כבר לא בוכה.
|
- אני אוהבת שאת נוגעת בי כך כאילו שהמחר לא יגיע.
- נמאס לי מהפסימיות שלך.
|
את יושבת שם. קטנה כל כך. נראה, שתוך שניות ספורות דמותך
תתפורר ברוח. השניות עוברות, ואת עדיין יושבת על הספסל. אנשים
עוברים, חולפים על פנייך, בהשאירם צל קטן מול עינייך... גופך
דקיק כל כך, שברירי כל כך, ועם זה, נראה שאין אדם חזק יותר
ממך.
|
אז מה, גוזלי, צמחו כבר כנפיך
זוכרת, בבוקר למדת לעוף?
בלילה, עם הערפל העצוב, הלכת
נעלמת, התפוגגת אל תוך צוף.
|
אקח מכחול ואצייר
עיניך
אוסיף בזוויות טיפה סגולה
רק אל תבכי
די להשקות בדמעותיך
את הדממה שקטה ואפלה
|
הרוח.
הכנפיים מתפרקות.
הפרפרים נופלים.
מתרסקים על הפרחים הנבולים.
של חורף.
מוקדם וקר להם למות.
|
מבט חולף של מתיקות עינייך
יאיר אותי מהתרדמת השקופה
חבקי אותי, חשפי את זרועותייך
אני לבד, מול הזוועות, בתוך החשיכה
|
לחבק כל הברת מילותייך
ולהחדירן לכל תא בגוף.
להרגיש שמחת קורא אמיתית.
אמיתית כי שלך.
|
בחלקת אדמתך דורכת רגלי
מפריחה את דמותך מתוך הדמעות
מתפללת בלחש בשלוות העולם
הערפל הכחול משתקף בשמי המים.
|
ברגעי שלכת, עם השחר נוכל להתמזג
בצל העננים המכסים את המרום
כוס תה המתקררת בין הערביים
ופס על השמים שנצבע כולו כתום
|
דמעותיי נשברות על המזח
מתרסקות אל תהום היאוש
בלכתך כל התכול נעלם
מתפוגג אל ערפל בלתי נראה
חיוכך מכה בי כזריחה שחורה
התרחקותך מהאמת שלי
נוטעת זרעי געגוע חונק
|
הקרן היחידה מפזרת גלים
ומפלסת דרך בדידותי
אל שורשי קיומך בלי לדעת
במקום שבו אין בני אדם
|
ואני נשברת - נטרקת - נשברת.
כמו דלת ישנה, מלאת חלודה.
|
בכל עונות השנה
השלג נופל לרגליי
מקפיא את הכאב הרדום בתוכי
מדחיק את גרגרי המחילה
|
שלא תיספה, בוכייה
שלא תדע זהות
ובאשר אליי,
תצמיד אליך את גופי
|
זה כמו לערבב את החיוך שלך
בכוס יין, אדום לבן, מהול.
|
היא מפזרת ורדים לבנים
על השבילים שלכן מדי יום ביומו.
צבע שכה אהבת.
|
החוטים הללו נהיים כה דקים
מיטת הרכות פורמת קצוות
הרוח נושבת, הכל מסביב
הופך לאדים, מרגליות אדומות
|
צעדייך יהיו בטוחים,
הרי בהם בבואתי.
תפרשי את כנפייך,
רק אל תרחיקי לכת.
|
לבדוק גבולות החושך,
לדמוע, לדמם, לבכות ד מ מ ו ת.
|
עם עלות השחר הביטי בי, אל תוכי
תחנוניי, תנחומיי ומילות העידוד
יעטפו את נפשך, יכרסמו את ליבי
רעש המוות מזמזם כאיתות
|
להיחתך. להיחרט. לחרוט.
זה כמו ריבוע.
|
ובלילות.
כמו גרגרי חול מתפזר.
טשטשת את עיני.
בליטופים של חורף.
|
אתה תדע שאהבתיך ואבכה
ובתוך הטוהר תשקה את פניי
וייהפך צבעם צבע החיים
ותיגע בשפתיי ותיפול טיפה של גשם עצוב
|
הו, השמיים,
אשר בולעים את נשמתי.
לאט מרססים את רעל האימה.
|
הייתי מציירת את התמונות בראש. מכחול. ואינספור מריחות. רוקדת
בלילות. סוחפת את גופי סחור סחור.
"ילדות גדולות לא בוכות דמעות". אני זוכרת.
|
הענן האפור הכהה. העלים שנושרים. השלכת. סתיו. וסתם תחושת
הריקנות שבלב.
|
ואני אמשיך להוציא את דמי מגופי עד שיתרוקן לחלוטין, ואז אני
אמות. ואילו אתם תלכו הביתה ותמשיכו להטביע את יגונכם בסטייקים
על האש ובירה שחורה. עיניים עצומות לרווחה. ברוכים הבורחים
לתיאטרון. ההצגה לא תסתיים לעולם.
|
בהתחלה הוא היה יומי, אולם עם הזמן היה עליה להבין שאין מה
לבזבז את מי הנפש ללא כל תכלית. במילא תפקידה בעולם מובטח
ומסובסד. מסים, מסים ועוד מסים.
"את חושבת שעליי לשלם קנס על קיומי?"
|
עננים אפורים לא ימוגו יותר מעל תהום. הגשם יטפטף ויטפטף עד
שגורלו יהיה להפוך לשיטפון כבד, טיפות אפלות רומסות כל יצר.
יערות ישתחוו ארצה ויכסו עליהם את אם האדמה. ויחתכו שורשי
קיומנו ויתפוגג הפחד הנורא.
|
גזרתי אותן וטפטפתי עליהן את טיפות דמי. כי את הלכת. והכל מאבד
מערכו בלעדייך. אפילו הירח הזה כבר לא כתום והתפוח, שהבאת לי,
מר. אני אכין לעצמי קפה שחור ואשתוק. אשתוק לעולם. ואת כבר לא
תדעי שאדבר רק איתך.
|
אני לא באמת מתכוונת שביום מן הימים תזכרו בי ובצעקות המתפרצות
מתוך נפשי, אשר מזמן דהו בחושך. וההילה הזאת, הנוצרת סביב
נשמותיי, נהייתה כה דקה שרק מלאכים מסוגלים לראותה. אם תביא לי
שלושה תותים, אני מבטיחה לנשק אותך. ואז לנשוך את שפתיך כמו
שאתה אוהב.
|
תמיד היית שקטה ומתוקה עם נפש עדינה כל כך. מי מעך אותה?! מי
שבר אותך לרסיסים?! הרסיסים שהתפרקו אחד אחרי השני בתוך נשמתך.
אולם החיים המשיכו מסביב, ולא ידע אף איש שחייך כבר דועכים.
אולי הכל היה יכול להיות אחרת... בעולם אחר... אולי. אך בשלנו
הלכת לאיבוד בדרכך
|
בתוך כל השחור הזה של העיניים אני מגלה צבע תכלת. כמו תכול
השמים שקורא לך ללכת בעקבותיו.
|
זה כמו לפזר מים בתוך הים ולהרטיב את גופך בטיפות של כלום. זה
כמו להתהלך לבד בתוך ההמון ולתפוס בכוחותיך הנעלמים את חוטי
שמחת חיים שמתפוררים לך בין האצבעות. לראות את הירח חצי מלא כה
יפה.
|
הו, כן, אני זקוקה לגשם. שיחלחל בתוך עורקיי, שיזין בי מנגינת
העצב. עצב, אני זקוקה לעצב. לעצב המתעתע של בדידות. לבדידות
הוורודה בתוך הכוס של מיץ תפוזים בצבע סגול.
|
-צילום חובבני
-צולם במצלמה דיגיטלית
|
אל הארכיון האישי (21 יצירות מאורכבות)
|
|
מישהו אמר לי
שאני מהיר
כברק.
נעלבתי.
האיש הכי מהיר |
|
