|
מאז שנולדה היא שטה בזרם של עצמה
לא עם כולם אך לא נגדם
היא שטה בדרכה
שלא תמיד אפשר להבין
והמעטים שכן מבינים הם האנשים החשובים בחייה
כותבת מתוך ייאוש,כאב,סבל
או מתוך אהבה ואושר
ולפעמים סתם כשנוחתת עליה ההשראה
אין לה הגדרה כי היא פועלת לפי הרגע
חלק אומרים שהיא מטורפת
חלק רואים בה את הבן אדם הכי שפוי שהם מכירים
כשרע לה היא בוכה
כשטוב לה היא מחייכת
היא לא מפחדת להרגיש
היא לא מפחדת לאהוב
אך גם לא מפחדת לשנוא
זאת היא..אני...בדרכי משל עצמי
חיינו,רגעי האושר שבהם אינם אלא אדוות
זעירות,חולפות בעדנה נרעדת,נוגעות ברפרוף.אם יתעלו
אלה על עצמם ויגיעו לכדי גלים של ממש, אל לנו לחשוש
להתרומם עימם,לחוש רגע זעיר בפסגתם,שכן מטבעם-יסוגו
מייד למצולות./"אהבה בשחור לבן".
במושב האחורי של סובארו שנת 87...
עכשיו היא כלבה חסרת רגשות
מנפצת תקוות באורגזמה חייתית
|
ידעת לקלף ממני את תמימותי
שכבה אחר שכבה
ועכשיו הילדה שבי איננה יותר
אני רואה רק את גבה
מתרחק ממני אל תוך הערפל
|
זה שיר שאף אחד לא שר לי, ילדה
כשאיבדתי אחיזה בשפיות
כשהזיוף נרקב
|
את מציגה את עצמך בזוויות בלתי חדירות
אל תנסי לברוח
הוא נמצא בכל מקום
|
גלי הכאב
מציפים את חוף הגעגועים שלי
משתקים אותי לרגעים ספורים
|
כשתבוא
אלבש את שמלת תמימותי
אמשוח את ריסיי בשחור
שאוכל לעפעף בעיניים נאיביות
|
טיפות ירח זולגות מתוך עיניי ילדה עם מבט מבוגר
הכוכבים כבר לא מרססים עליה אבקת תקוה
ואת כל מה שהיה לה היא כבר הסניפה
|
ולרקע צלילי תקתוק אלפי השעונים המקיפים אותי הזמן נעצר מלכת
ואני נשאבת אל תוך הנצח
שם כנראה אאבד את עצמי
|
שאריות של אהבת קיץ מטפטפות מקצה שפתיי,
נושרות על אספלט לוהט,
מתאדות אל הזמן.
|
לאחר שרקדת שמונה-עשרה שנים טנגו עם הבדידות
את הולכת לישון
בין קפלים של שמיכת סרקסטיות מרופטת
|
ואז נתעטף בשתיקה מביכה
לגימה של קפה
קול של מצת נדלקת ישבור את השתיקה
ואתה תשאל מה עבר עליי מאז שעזבת.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
"זה היה טעים.
יש לך עוד
מזה?"
-חניבעל לקטר |
|
