|
בעירנו, המוני אנשים זרוקים ברחובות- ואף אני ביניהם, כאשר
אדונם לא מכניס אותי תחת קורת גגו.הם מפלבלים לכאן ולכאן
בעיניהם הרטובות, מתחננים בפני אדונם לשקל ופותחים מזוודה
קרועה. "בוא! בוא! אדוני!" הם צועקים זה אחר זה, וקולם מפלח
לבבות ומנפץ חלומות.
|
אחרי רבע שעה הדלת חרקה קצת ונפתחה. "שלום לך יוספלה!" היא
אמרה וחייכה חיוך שחשף את השיניים הרקובות שלה. זה בכלל לא השם
שלי, אבל חייכתי ונכנסתי לבית שלה. חשבתי שאולי סוף סוף החליטה
למצוא לי שם חיבה מקורי במיוחד.
|
תופי החיים גדושי הדם
שהוטמנו בנו,
היו הולמים בקצב אחיד
על משטח החיתוך של דוקטור כהן.
|
הלוואי ויכולתי להעביר את כאבי-
אליך.
לגרום לך לגאוש ולקצוף על אובדני כמוני
ולרפד את דמך
בדמי.
|
שלד יושב על כורסתי,
בוהה בטלוויזיה
בעיניים שמתחתן ומעליהן עיגולים שחורים,
נפרשים ושטים לכל אורך פניו.
|
|
|
אני, אני מה-זה
חושב על הסביבה
שלי. תמיד,
כשאני עומד
להפליץ, אז אני
צועק בתקיפות
"תיזהרו! יש לי
פלוץ!" ואם אני
רואה שלא
מתייחסים, אז
אני מיד צועק
שוב. אם גם זה
לא עוזר, אני
משחרר קצת
מהפלוץ כדי
להביע איום,
ואז, אם זה לא
עוזר, אז אני
עוצר את הפלוץ
והבטן שלי
מתפוצצת ואני
מת.
זה עם הפלוצים. |
|
