|
 
לביאה טל, נולדה ב1983, כותבת מאז שלמדה לכתוב, את
הסיפור הראשון שלה כתבה בגיל 8 (ואז איבדה אותו...)
ומאז עברה לשירה.
רק רציתי לומר
ידעתי,
ואם אבקש
האם תישאר
|
איבוד חיות
נשימה,
טעימה
וריקנות.
|
מים קרים נשפכים לקומקום,
הם מתחממים, מתחממים,
רותחים, לוהטים...
כמו הלב שלי
שעולה על גדותיו
|
אתה נוגע בי
כמו שהים נוגע בחוף,
אני נושמת אותך
כמו נר שבוער בעוצמה,
|
אמן והנשיקות
תישארנה רכות,
אמן והמגע
יעניק את אותה תחושת שלווה,
אמן והעיניים
תשתוקקנה להיפגש,
|
אני רואה אותך אתמול
מניח את ראשך עליי
ומנשק אותי ברוך.
אני רואה אותך...
|
אני רוצה להיות איתך
כל הזמן,
אני רוצה לחוש את
נשימתך עליי.
|
נאחזת באוויר הדליל שמעל הפסגות,
מקווה שההתרסקות לא תיהיה סופנית,
אולי משהו ירכך את הנפילה,
ללא הכנה,
בלי שום אזהרה.
|
צליל ועוד צליל
צחוק מתגלגל
ועוד רגע יפסיק וידום.
חשכה מפחידה
תתפשט בחלל
ותשליט תוהו ובוהו.
|
טאבה בייגלמן
זהו שמי,
אף אחד לא קורא לי.
יש לי שם אחר,
נוצרי.
כדי שאף אחד
לא יזהה את מוצאי.
|
אולי תאמר לי,
איך אני יכולה
להשאר חשופה מולך,
כשאתה בטוח שאני נסיכה?
|
היית והלכת
בלי ששמתי לב,
פתאום לי נעלמת וגרמת כאב.
לא ידעתי מה לעשות
ואז פתאום
בלי שום התראה
שוב נכנסת לחיי
והפעם בסערה.
|
נחרב המדבר
נחרבו ההרים,
שקע נוצר ביני
לבין האלים.
|
ישבתי לבד בחדרי
והסתכלתי על הקירות,
פתאום ראיתי עליהם חלומות,
ואז לרגע ראיתי את מה שלא רציתי לראות,
|
השמיים ריקים ובהם עננים,
מסביבי תדהמה
עם שלווה נסוכה,
|
הלב התרחב למשמע המילים,
העצבות והכאב דעכו,
הצלילים שטפו אותי
ועיניי נעצמו.
|
פנים של מלאך,
מזילות דמעות מלוחות
בלי לדעת,
דמעות עצובות או שמחות...
|
הידיים הנשלחות,
העיניים המפוחדות,
צעקות התחינה,
לא יכולה יותר
הלב לא מוכן לסבול יותר,
|
והיום הזה הגיע,
ימינה, שמאלה,
לא! ישר.
למה?
לא יודעת,
|
אמצע שיחה,
לפתע שתיקה
התעלמות כואבת
|
לא יכולה לזוז,
לא יכולה לנוע,
לכודה בין שברי האהבה
|
שקופה, שקופה בעיני כולם.
מנסה למשוך תשומת לב,
דרך הגוף, דרך הפה.
שקופה, נעלמת,
חסרת משמעות.
|
טוב, סיפור שמח כבר לא יהיה כאן.
לא עכשיו, בכל מקרה.
"אופטימיות זהירה"- בואו נקרא לזה ככה. כנראה שיש סיבה לכך
שהיצירה הקודמת שקרויה "אהבה" הלכה לאיבוד. כך הלכה גם המשמעות
לאותו אבדון.
|
|
|
אני עייף
מתתתתתתת.
טוב נו, אולי
עוד ראש אחד.
(אחד עם באנג
ביד) |
|
