ליאון ארדן אף פעם לא שיחק עם שאר הילדים בכיתה.
ליאון ארדן תמיד שאל יותר מדי שאלות. ליאון ארדן לא
אהב את הכלל, והכלל לא אהב אותו.
בהתחלה הוא ניסה להיות כמו כולם, כולם חשבו שכבר יש
יותר מדי מהם, והוא התחיל להאמין שהוא מיוחד. בסוף
נמאס לו.
הוא הספיק להגר, להתאקלם,להשמין, להרזות, לחמצן.
להתחיל ללמוד, להפסיק ללמוד ולהתחיל מחדש. לכתוב
בעיתון, להתפרסם בשכונה שלו. להיות סטרייט, להיות
דו-מיני, להיות הומו ולהפסיק להאמין בתוויות. בן 16
מקווה, מתאהב, מתאכזב, שונא, מקנא ומתאהב מחדש.
וזה לחלוטין לא מספיק לו.
