[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ליאו נורה

לפני שלוש שנים נכנסה ליאונורה, אחות צעירה במחלקת
בולבולים 2 (אורולוגית ב') אל הרשת, רק כדי לספר
שבעלה הטייס עזב אותה בלי שום הודעה מוקדמת.

סיפור האהבה המופלא הזה, שהתנפץ פתאום בצהרי יום
שישי קייצי של שנת 1998 באחד הפורומים היותר לוהטים
של אותם ימים, המשיך להתפרסם בו כמעט מדי יום, לא
בלי להכות גלים בגובה רב עד רב מאוד.

היה, כמובן, גם הפי-אנד לא צפוי, ואנחנו, חברות
טובות שכמונו, שידענו סוד נוסף על נורה ועל זה שכתב
את סיפורה בהשראת סיפור חייה של מי שסחפה אותו לתוך
עולמה הפנימי המרתק, החלטנו להפתיעו כאן לרגל
היומולדת הקרוב שלו.  אולי זה יעזור לנו לדרבן אותו,
שימשיך ויספר את קורות ליאונורה מאז ועד היום.

למעלה משלושים פרקים יש לסיפור הקצר-הארוך הזה, אבל
מי אמר שהאורך בכלל קובע.

מחווה לליאונורה.
לא תפסידו עליה.

-החברות של נורה-




לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
לרגע היססתי אפילו מה ללבוש לכבודו: להיות פרימדונה - או
זנזונת? מה יותר עדיף? מה כדאי יותר - כדי שהדיווח שלו לטייס
יטריף אותו הכי חזק?!

ועכשיו שינו לי גם את הסיגריות שלי.

ואל תאמינו בהכרח לכל מילה שאני כותבת. אני אחראית לה בדיוק
לרגע כתיבתה, ואשקר אתכם אם לא אודה, שהראש מתהפך עוד הרבה
פעמים במהלך היום. המלחמה הזאת בין מה שהיה עולמי הבטוח במשך
שנים, לבין מה שהמוח מבין שעליו לחשוב, מלחמה זו, היא עיקר
הבעייה.

שתהיה בריאה אמא שלי, והיא באמת אמא נהדרת - אבל אתמול היא כבר
הגזימה: חה חה חה... שאני אחזור לטייס בגלל הז''ניה שלה
והבז''ז''יניה שלה, בגלל כל החברות וכל הדודות, כי אוי-ואבוי
אם זה יוודע להם... ומה יגידו... ואיך קרה שדווקא הבת שלה -
הולכת להיות גרושה.

וכשהתקרב יום כיפור, וכשהרגשתי שאני באמת רוצה שקט משניהם,
מהגבר הטוב ומהגבר הרע - הודעתי לשניהם להפסיק לצלצל אלי.
רציתי שקט אמיתי. ומוחלט. אף פעם לא הייתי חזקה בחשבון. בוודאי
לא בחשבון הנפש.

אחרי אחד הלילות הקשים שהיו לפני שבוע וחצי, נכנסתי לסמי,
ומשכתי עשרת אלפים שקל במזומן. לכי תדעי, אמרתי לעצמי. לכי
תדעי מה הוא יעשה, הטייס. קודם תחזיקי לעצמך כסף מזומן ביד.
ומאז אני מסתובבת כמו מאדאם עם כסף גדול במזומן...

הנה, באמת נפתחת לה הדלת, ואני כבר מושיטה את היד כדי למסור לו
את הצילצול הטורדן הזה, והופ! הוא פותח את הדלת כולה! את כל
הדלת כולה, ולוקח מהיד המושטת שלי את הנייד שלו, והוא עומד
כולו עירום מולי, והדלת פתוחה, וזה הכל עניין של שניות...

הסמנכ"ל? פתאום הסמנכ"ל הזה יהיה האבא של הילד שלי?

לפני שעה הוא מתקשר פתאום - הייתי בדיוק חצי עירומה בדרך
למקלחת - ועוד לפני שנתן לי להוציא מילה - הוא אומר לי:
"תקשיבי... תקשיבי טוב... סיפור!" "מה קרה? מה קרה?" אני שואלת
אותו. "הוא צילצל!" הוא אומר לי. "הוא צילצל! הטייס! עשה לי
בלגאן במשרד!"

והנה מצלצל הטלפון. ואני כבר פוחדת לחשוב מה אני עומדת לשמוע.
אני מדליקה לעצמי סיגריה, אני עוברת במהירות אל הכורסה הנוחה,
וכשהאלחוטי אצלי ביד - אני מתמהמהת עוד מספר צילצולים - ואומרת
"כן".

"מצאת לך כבר מישהו באינטרנט שלך?" הצליח להפתיע אותי, "אני
יודע הכל. לא מבין למה את מלכלכת את הסיפור שלך לעולם כולו."
ומסתבר, שהעולם, כנראה, באמת יותר קטן מקטן, ובדרך-לא-דרך,
דלפה לה השמועה...

היום החלטתי סופית: עדיף שישמעו ממני - מאשר השמועה תגיע אליהם
ממקור אחר ואפילו החלטתי להמם אותם. לזרוק להם מייד את המידע,
ולהיפטר מהמשא הזה. "אהלן... גידי עזב את הבית. מה חדש אצלך?"
יריתי את הפצצה. וכך, ברצף של שעות...

הרגשתי שאני נהיית חיוורת. שכל הדם יורד לי לרגליים. ועמדנו שם
משני צידי הדלת דקות ארוכות בלי להגיד מילה. לא אני ולא הוא.
אני - עם הידית של הדלת ביד - והוא - על השטיח הקטן בחדר
המדרגות.

ושמעתי את הנשימות שלו. גם הוא היה מרוגש. וכשהיד שלו טיפסה
לאט-לאט למעלה, כשהוא מנסה להתעלם מידית ההילוכים שבאמצע, אני
זוכרת שסובבתי את הראש לאחור כדי לבדוק אם אין מכוניות נוספות
בקירבת מקום, ואז הושטתי את היד השנייה לעברו...

האנרגיה הנפשית הנחוצה לכך, ולכן אעשה את זה מייד.
אתמול התייחדתי עם האלבומים.
אלבומים, אלבומים, אלבומים, אוף, כמה תמונות... כמה מזכרת
כואבת יכול אדם לתעד לעצמו בלי לדעת למה הוא עושה את זה...

ואז, כשאני מתקרבת אליו, ובתנועה אחת מושכת ומסירה ממנו את
התחתונים כדי למשוך אותו אל המיטה... מזדקרים אלי שני פרחי
שושנים קטנים, אחד אדום ואחד ורוד, שהוא קשר עם סלוטייפ אל
אתם-יודעים-מה שלו, וכך הוא מגיש לי זר נוסף ומיניאטורי, ליום
השנה שלנו.

לא רק את הטעם שלהם אהב, אלא גם את עצם ההתעסקות המוזרה בהם:
לחתוך אותם, להגיע עד הגרעין או הגלעין הגדול שלו ואז, כמו
בסיפוק שאין כמוהו - לשלוף אותו החוצה בלי לפרק לגמרי את
האבוקדו המקולף...

צללתי אל הכאבים החדשים שלי.

ועוד אין לי תשובה איזה מהם כואבים יותר: אלה של הלב - או אלה
של הגוף.

אך השימחה שלי היתה מוקדמת: "את בת זונה, נורה, את יודעת?"
סינן תוך מבט של חצי-בוז לעברי, "קראת לי לבוא, לכלב לא שלך,
עזבתי הכל ובאתי בגללך, ואת אפילו לא צילצלת לשמוע מה נגמר
איתו".

שש בבוקר, והיום שבת, והחתול המיוחם מעיר אותי ביללות עמוקות.
אני מביטה בהבעת הפנים שלו שהשתנתה לגמרי. והוא מתחיל שוב
ליילל. זה לא המייאו הרגיל והנעים שלו: זה קול לגמרי שונה, שבא
כאילו מעמוק-עמוק בבטן. ואני נזכרת פתאום ים... שמעתי אותו
אתמול היטב בטלפון.

הריח הטוב שאולי הרגשתם היום בין הגושים הצפים ואלפי המדוזות -
היה הריח של הטייס (הלא) שלי, שליווה אותי ארבע שנים.
היום העפתי מהעיניים את בקבוק האפשר-שייב שלו.

"נורה, אל תבכי. עוד יהיו לך ילדים".

נשארתי עם הציפורים המצייצות.
כמוהו, גם הן יודעות יותר טוב מכולנו לעוף באוויר.

אני יודעת. יודעת שאלוהים העניש אותי על החטאים. אני בטוחה
בזה.
אלוהים לא מאמין בנתניה או קיסריה.

רק לגברים מותר.

ואמא שלי, שאולי באמת דואגת לי, לא מרפה: "נורה", היא אומרת
לי, "את לא צריכה להכניס הביתה כל קעקאר. חכי. מה בוער לך?"

לקחתי איתי למיטה את ה"הגיונות" של שופנהאואר, ושוב עיינתי
במילים הקשות שהוא שופך בפרק שלם על כל הנשים בעולם. עכשיו אני
יודעת ביתר-וודאות שאני אפס. ואני כלום.
ובכלל, כל אישה היא ריקה, ולא נועדה אלא כדי ללהג ולהביא ילדים
לעולם.

החלטתי שגמרתי "להתאבל" עליו (למרות שאני בטוחה שלא) ויצאתי
הבוקר מוקדם למסע קניות קטן: שימלה חדשה. חולצה משגעת. חגורה
שחורה מהממת, ועוד כמה שטויות. פתאום יצא לי להביט על עצמי
במראה עם הבגדים החדשים, ומצאתי, שמתאים לי מאוד להחליף את כל
האריזה החיצונית.

"את איתי, על הקו?" הוא שואל.
"כן", אני עונה.
ושוב דממה.

"מה?" שאל שוב לא מאמין.
"היא! כן. היא! הזונה שלך!" אמרתי לו בטון הכי פרח''י שיכולתי,
"הזונה שלך! רצתה לדבר איתי".

הפרחים שקניתי מחזיקים מעמד יפה בחום הזה, ואני מבחינה שזה
אולי בגלל טבעות חוט הברזל התומכות בהם בראש הפרח וחוט המתכת
הדק המלופף לאורך הגבעולים. למה לנו לא סייעו הטבעות שענדנו??
למה לא ידענו ללפף את עצמנו בחוט כזה??
אולי כי שנינו לא היינו פרחים.

בקיצור, מה לא עשיתי - נכנסתי לכולם. לא פסחתי על אף חנות.
ורק לרוקח לא נכנסתי.
פחדתי.

אותן חברות שיש לי במכוני הלב השונים, תמיד נחשבו אצלי לקלאסה
של המקצוע. משום מה, תמיד היה נדמה לי, שיש אצילות מסויימת
במוות החטוף והמהיר מהתקף לב פתאומי, או מה שקרוי בלשון העם:
שבץ.


לרשימת יצירות הרומן החדשות
את מי שאמור היה להיות בעלי היכרתי במחלקה שנקראה בפינו בצחוק
בולבולים 2 (אורולוגית ב'). הייתי אז אחות צעירה, והוא היה
טייס קרב שאושפז במחלקה בגלל בעייה מסויימת לאחר פציעה בתאונת
מטוס. אתם צריכים להבין על מה אני מדברת




למה שמים את כל
הסלוגנים
הדפוקים ורק את
הסלוגנים
המגניבים שאני
מכניס לא שמים?


תרומה לבמה





יוצר מס' 3595. בבמה מאז 13/6/01 3:01

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לליאו נורה
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה