|
ילידת 1981 המתגוררת באשדוד.
מנסה בין היתר למצוא את מקומה ביקום האינסופי הזה,
כמו גם את הסיבות שמאחורי הדברים שקורים וכמובן גם
את ההגיון שבמלותיה של טורי איימוס. (ולמען האמת
בזמן האחרון גם מוצאת).
אם הייתה יכולה - הייתה משלבת אומנות כתובה עם
האווירה הסוחפת שבמוסיקה והמוחשיות שבפיסול וציור.
וכל מי שנשאר עם טעם של עוד - מוזמן לכתוב.
העננים הסתעפו להם בצבעי התכלת-כחול-לבן תמימים בשמיים. השמש
חממה ברכות את האדמה, לא הייתה בוהקת במיוחד והייתה לה מין
תחושה אימהית ורעננה. הרוח נשבה בשובבות והזיזה את ענפי העצים
הירוקים. איזה יום יפה, חשבתי לתומי בדרכי לבי"ס
|
לזעוק על כל הייסורים ולנצח את מהות החוויה. לנסות לכלוא אותה
באותם הבקבוקים שמוצאים בים, ולהשאיר טעם של עוד.כמו שכבה
טהורה של חול ים בשעות הבוקר המוקדמת, המקדמת את שירת השחפים
הלבנים המהללים מעל הים בענווה זכה.
|
פשוט מאוד. שתי מילים.שלוש הברות. אוויר שעבר דרך הראות לתוך
הלשון. והוא אמר את זה.
|
הכל מתגלגל. רץ. נסחף. הולך לאיבוד ומוצא את עצמו מחדש. נכחד.
נמחק, נחרט.
|
אין לי מילים
ולא בהם אני כותבת
פעם עוד ניסיתי להיות כמו כולם
ולכתוב במילים
|
הרוח הנעימה הזאת
כמה פעמים הייתי יכולה לכתוב עליה
ועדין לא להעביר את התחושה
ורק המגע שלה על הפנים
|
חלומות של ירחים כהים
עוטפים אותי מסביב
אומרים לי ללכת לישון
|
את מה שאני לא יכולה להגיד.
באף שפה שבעולם. לכתוב.
למחוק ולכתוב שוב.
להגיע. ללמוד. לכתוב.
|
הייתי כותבת
ולא הייתם מבינים.
העולם שבו אני שוהה
קטן ודחוס ועמוס
ולא בטוחה
שאי פעם אכניס מישהו
|
כל כך הרבה כוכבים - מן הדברים הבנליים שהיו נותנים לי להרגיש
ולא הייתי מרגישה שום דבר חוץ מהגועל של חוסר המקוריות.
|
זרמים. ועוד הרבה. מתקרבים ומתרחקים. מתרחקים והולכים לאיבוד
ומוצאים אחד את השני עוד הפעם.
|
|
|
אני יודע
שאומרים שאלימות
לא פותרת בעיות.
אבל היא מצמצמת
אותן מאד,
מניסיון.
המאפיונר
הקומפולסיבי |
|
