|
נאמר לי שאני כלואה במאבק נצחי בין הרצון להציל את
העולם, לצורך האנושי להציל את עצמי. אני מניחה שזו
ההגדרה הטובה ביותר שיש לי.
אני אוהבת יותר מדי, חושבת יותר מדי, ומרגישה יותר
מדי. אני מכורה ליופי, ויודעת את טעם הכאב.
קראו לי גלאדריאל, אלפית, ערפדית ונסיכה. נאמר לי
שאני התקווה של העולם, ותזכורת תמידית לעובדה שחייב
להיות משהו ששווה לחיות בשבילו. קראו לי גם ילדה
תמימה, שוטה, וחולמת. אני מניחה שאני כל הדברים הללו
במובן מסוים ובדרך מסוימת.
"You may say Im a dreamer, but Im not the only
one. I hope someday youll join us, and the world
will be as one." - John Lennon, Im
הוא בחן את פניה בשנית, משהו בהם היה חסר. ואז הוא הבין -
"איפה המשקפיים שלך?", שאל בתמיהה.
"איפה המה...?", שאלה.
"'משקפיים', נו את יודעת, הדבר הזה שעוזר לך לחדד את הראייה."
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, הראייה שלי מצויינת".
|
האנשים הרגישים הם אלה שאכפת להם מהכל, מכולם. הם אלה שדואגים
לכל אחד, אוהבים כל אחד, ורוצים שכל אחד יהיה מאושר, גם אם אין
שום סיבה, שהם ירגישו כך כלפי אותו אדם.
|
. "you can check out any time you like, but you can never
leave", שרים לך ה - eagles , ואת כל כך מזדהה.
|
שלוש שנים היא ככה. שלוש שנים היא במצב הזה. עוברת ממחלקה
למחלקה, מבית חולים פסיכיאטרי אחד למשנהו, לוקחת סוגים שונים
של כדורים, שלא עוזרים לה. מספרת את אותם הדברים לעוד
פסיכולוג. שלוש שנים ואין ספור נסיונות התאבדות. שלוש שנים,
והיא עדין כאן.
|
כעבור מספר דקות הכריז הכרוז בבית הקברות את שמו של בן דודה,
וההלויה יצאה לדרך. באותו רגע החלו לזלוג מעיניה הדמעות, מהן
הצליחה להמנע עד אותו רגע. היא צעדה בשתיקה, מחבקת את אביה
כשהדמעות מכסות את פניה ומטשטשות את דרכה. הם הגיעו לקבר,
והיא שמעה באפטיות את דב
|
זאת השעה ביום שאת הכי מפחדת ממנה. השעה בה את מתהפכת לכל
תנוחה אפשרית בניסיון להרדם, וכמובן לא מצליחה. זאת השעה
הנוראית ביותר ביום. השעה בה עולים ומציפים אותך כל הזכרונות
הקשים מהעבר. ההלויה של בן דוד שלך, החברה ששכבה בזרועתיך
מעולפת למחצה לאחר שניסתה להתא
|
ועיתך נגמרה, וחיבוקך נלקח,
ואהבתך גם היא כבר אינה,
ובלבנו שחוקך עודו מהדהד,
בעודך מעלינו נקרע.
|
מתפוגגת,
עם יופיך הישן
וחוורון שמתפשט בעורך הלבן.
|
התאהבתי בו.
התאהבתי בקסמו ההפכפך,
באופיו השליו, הרציני, הרגוע.
התאהבתי בשקט שבפניו,
ובעצבות שבעיניו שהיפנוה אותי.
|
לזייף מצבי רוח,
להסתיר את הדמעות,
לחייך,
כשכל מה שאת רוצה זה לבכות
|
תקועים בפקק,
באמצע הכביש המהיר,
בדרך להלוויתך,
פתחנו את החלונות,
וצעקנו.
|
אובדת, טובעת,
נותנת לעצמה להסחף.
|
ורד בודד,
מתעופף ברוח,
וכבר עברה שנה.
|
ואין אלומת אור,
להאיר את הדרך.
ואף יד לא מושטת,
בכדי לחבק.
|
יום אחרון לשנה.
עברתי עוד אחת.
|
פנייך מאופרות בלבן,
מעוטרות בשערך השחור, הגולש.
ומסכת יופיך המיסתורי, מכסה,
מסתירה את כל מכאובייך.
|
ומחשבות, חולפות
של געגועים, מהולים בכעס,
שיוצרים קוקטיל אכזבה משכר.
|
אני מהמרת חצי מקצועית,
בקזינו של החיים.
מגלגלת קוביות קרח
בכוס וויסקי,
שותה לבד,
וחולמת ביחד.
|
אני מהמרת חצי מקצועית,
בקזינו של החיים.
|
מקסם התמימות התפוגג לו מזמן,
אך כאב האובדן עודנו עימך.
ניכר הוא בכל צעדייך,
מלווה הוא אותך בדרכך.
|
תשארי בשליטה.
תשארי בשליטה, גם אם זה כואב, וקשה.
תשארי בשליטה, גם אם את מרגישה שאת לא יכולה יותר. תאחזי בה.
תשארי בשליטה, תשמרי עלייה, גם כשאת מוותרת על כל דבר אחר.
|
ההנאה המזוכיסטית מהכאב שאת יכולה לגרום לעצמך.
הקווים הדקים של השריטות שהולכים ומאדימים.
|
עשינו היום מסיבת ענק, בבית של דיקי. היא התחילה בתשע, עשר
בבוקר. קצת מוקדם בשביל מסיבה, נו מילא. כל החבר'ה באו. אפילו
איילת, וגיורא השיגו שחרור מהצבא, וגם רות, ונעמה. ומורצ'ו
עשתה את כל הדרך מרמת הגולן בשביל להגיע, וכמובן שזה אומר שגם
יקיר היה שם. שמעון, א
|
הם מתקרבים אלי. אני מרגיש שהם מגיעים, הם כבר כמעט כאן. אני
שומע את נקישות צעדיהם מהדהדות בחלקים האפלים ביותר במחשבתי.
אני מרגיש את נשימתם החמה עוטפת אותי, ומתפשטת בגופי.
|
And hope and legends turned to ashes,
When the innocence, was gone.
|
"התמונה הזו היא נסיון להנציח שקיעה מתמשכת, מתוך מכונית
נוסעת"
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
הלוואי והייתי
עמוק כמו שאני
יומרני.
שלומי שבן,
באינטרוספקציה
נוקבת. |
|
