|
או-שונטה,לכל מי שמרפרף עליי בזמנו הפנוי, ראשית אני
מאחלת לכם שתהנו.
שנית, התוודעתי לבמה לראשונה ב2004, בת עשרה מטופשת,
עם מלתחה שאני מתכחשת לה עד היום, מאוהבת בטעות
מסוג זכרי שבזבזה לי 5 שנים מתוך 6 יקרות ערך מאמינה
הדוקה באהבה והבעלים הרשמיים של ערימות של דרמה.
היום, בת 23, רווקה כבר שנתיים, מאוהבת במלתחה
שלי- ובה בלבד! את הדרמה השארתי עם האמונה באהבה
אצל הומלס שהיה זקוק להן יותר ממני.
בעיקר, אני מחליטה איך לחיות את חיי כיום, ומה שלא
בעיקר לא מעניין. אז אם משעמם לי אני עוזבת וזה לא
אישי זה קורה המון אז הם מתרגלים והאמת תמיד יוצאת
איתי והיא לא מבזבזת זמן אז הם לומדים לאהוב או
לשנוא בדרך כלל אני זו שמכוונת אותם. ולפני שאתם
שופטים את הביטחון העצמי שנשפך מהטקסט שימו לב - אתם
צודקים לחלוטין! אתם זכאים ורשאים לא לאהוב אותי
ואם כבר תרגישו חופשי לשנוא החיים קצרים מדיי בשביל
רגשות פושרים.
אבל פה אתם כבר בוחרים לא להכיר את האני העליון, זה
שנחשף לאלו שרואים מבעד לשריון ולמתקפות הנגד. את
המסיכות שלי אני יצרתי ולקח לי שנים ורק הן מסננות
לי את אלו שמחזירים קצת מהטוב...
I refuse to give in
for my tear is your gain
so honestly dearest
your no longer my pain
|
ואולי כבר מיציתי
את שהיה פעם הסוד
שטיפח את הניצוץ בעיניי.
וכך בפשטות
|
כשלחשת באוזני לראשונה, אני זוכרת.
הרצון שהטמעת בגופי, אני כופרת.
|
יש בי כאב אם תרצה
הוא בא עם האהבה
ישנו גם צער ומעט חרטה,
לבסוף ישנם את דמעות הפרידה
|
ש"אנחנו" זו קוביית הקרח
בכוסית של הברנדי בסיומו של יום,
זה השיר שבמקרה מתנגן לאוזניך
רגע לפני שאתה נשכב לישון,
|
לעתים העוצמה של המרווח בינינו
כה חזקה שזה מכאיב
אני נשענת עליך, מתמסרת לך
נותנת לך לאחוז ב
|
ואתה סתם עוד נגמר
אני לוחשת דמעה שמבינה אותי.
מה שהיה פה נשאר -
בספות, בקירות על הכר.
|
לא כמו שגוף משיק בגוף
אלא אלם באלם,
לא כמו פרפר שואב חיים ועף
אלא כמו לב מציץ נפגע
ושם שוכן הוא, יתר חייו
|
למד אותי אם יש דרך
לספר בדיו על אלפי דפים
את ריח טיפות זיעתך סוללות בי שבילים,
לתחום את קצב נשימותיך המרפה בי שרירים
|
הכל כואב לי וצורב
הכל חולה בי ולא אוהב
והקירות, עדיין לבנים
בוהים בי חזרה במבט תמים.
|
ובאותה ציפייה לשובך,
ליבי מדמם לאורך שדירה,
מוצפת בך.
ואט אט עיניי נעצמות
להרגשת הגעגוע הנופח נשמות
והאושר שחודר בסתר חזרה
פוקח את עיניי למראה פניך.
|
אז הנה אני בוכה עכשיו
נכנעת לטירוף
מישהו אמר לי פעם
שבכדי להרגיש את האושר
צריך לחוש קודם בעצבות.
|
בניסיון נואש להפסיק
מאבדת שאיפות.
רציתי להחליט
אך לא נתת לי לראות.
וכשידעתי מה נכון,
חיפשתי את הדרך - להתמודד.
|
זאת אהבתי,
אני יודעת....
היא שיוצרת פצעים.
|
קר... אני לא אוהבת.
האנרגיות שנופחות את נשמתן,
לקחו איתן גם את היכולת
לחשוב בבהירות.
|
ירדתי מהאוטו שבורה, כפיסת זכוכית דקה ושברירית שמישהו החליט
להטיח בקיר בכל כוחו. בצעדים כבדים כמעט בלתי ניתנים להשגה
צעדתי לכיוון הבית, 4 מטרים מהכביש לשער הבית ולי זה נראה כמו
קילומטרים שלמים.
|
זמן עושה הרבה דברים אחד מהם הוא - לשכוח
הזמן שכח אותי מאחור כאילו דילג על פרח קטן שרמסו אותו זה עתה,
שניה לפני שיעבור.
בכוונת תחילה שאני אשאר תמיד - לזכור.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
אמרו לי שאני
אתאיסט אבל אני
לא מאמין
תנין ברוורס |
|
