|
 
ילידת 86. גרה בצפון.
פעם הייתי אופטימית נצחית...היום? כבר לא יודעת.
ילדת טבע שכזאת שאף פעם לא הצליחה להגדיר את עצמה
לחלוטין ולמען האמת גם לא ממש רוצה.
אהבת חיי- הכלבה שלי, בלעדיה אין חיים. מקדישה לה את
השיר "ואיך שלא" של אריאל זילבר.
אנשים, תהנו מכל רגע בחיים בלי להסס יותר מידי.
הרגעים האלו לא יחזרו אף פעם.
חיו ותנו לחיות.
זה הכל בערך.....למרות שיש לי עוד הרבה להגיד.
תהנו מהסיפורים
רק טוב,
לי
הוא הוציא כוס וקופסת חלב ברצון מעושה ומזג. אחר כך, הוציא עוד
כוס ומזג ועוד כוס ועוד כוס ועוד כוס ועוד כוס...
לאחר מספר דקות הוא הסתכל סביבו וראה שכל המטבח מלא בכוסות
חלב. הוא התיישב בייאוש על הרצפה והחל לבכות.
|
נוגנו בערך חמישה ריקודים איטיים. רקדנו בשלושה מהם יחד.
בשניים הראשונים שרקדנו היא הסתכלה עליי במבט אדיש, כמעט אפטי.
ואז בריקוד השלישי.....כל הריקוד היא לא הישירה איתי מבט עד
לרגע אחד, הוא היה כמעט מתואם עם המוזיקה. היא הסתכלה בעיניי
והיה לה מבט אחר, אולי
|
הוא סוף סוף התגבר עליה. היא לא אחזה בו יותר. היא לא הייתה
האוויר שלו יותר והוא יכל להסתכל על אחרות שוב, אבל בלילה הוא
תמיד דמיין את פרצופה ושמע לחש "תמיד אוהב אותך" ואז סכין
עברה בליבו והיא גיחכה.
|
הם נהגו לתכנן יחד את העתיד: הם יגורו בבקתה הנטושה בקצה היער
ויהיו להם תאומים: בן ובת. ויהיה להם גם כלב. רוני רצה להיות
רופא ילדים והיא תהיה עורכת דין.
באגדה חייהם יהיו מושלמים.
|
וכך היא חיה את כל תשע-עשרה שנותיה: סובבת אנשים אך בודדה
לחלוטין, חיה בחובות לסוחרי סמים וסרסורים, חיה חיי אהבה למזרק
ולכדורים, סיפקה אהבה הוליוודית לגברים זרים.
|
"לא בא לי. נמאס לי מכולכם. מעכשיו אני ענן. יהיה לי כיף" אמרה
תוך כדי הרהור.
"מה ענן?!"
"ענן, ענן..." אמרה תוך כדי שהזנב שלה ורגליה נעלמו והיא נשארה
רק ראש כבשתי והמון fluf צבעוני ופאנקיסטי.
|
הגשם לא הפסיק לרדת. הוא הכאיב כמו סכינים קטנים על האנשים
שמיהרו להגיע לביתם בשעת לילה מאוחרת.
אייריס הסתכלה בשלווה על כולם, כל האנשים השיגרתיים- או אולי
האנשים המטורפים?
|
תהיתי מה קרה, הסתכלתי על הידיים שלי- אין חתכים או תחבושות,
לא הרגשתי סימנים על הצוואר- לא ניסיתי לתלות את עצמי הפעם.
ואז נזכרתי- קפצתי מעזריאלי. פתאום הייתי מודעת לגוף שלי. כל
תא בי כאב. רגליי וידיי היו מגובסות.
|
היא הלכה בשדות, בחיפוש אחר אמת, נראה לי...
היא הלכה כבר שעתיים כשלפתע נעצרה, קפאה.
יכולתי לשמוע את ליבה פועם בהתרגשות. היא הסתובבה מערבה והזילה
דמעה.
היא ראתה את השקיעה.
|
ביום שיקרה לך משהו
הלב שלי ימות
ואני לא אוכל לנשום
ועיניי יכבו
|
I crave to you, moon
I stand astounded before you, stars
I envy the clouds and the birds, for they have been given
the honor to become part of the sky.
|
You don't have a choise dear. The world sucks, people are
blind to others and you're bound to be alone. You better
start loving it. That's all you have-yourself.
|
כשתשאלו אותה מה קרה שהיא עצובה ושקטה היא תתחמק מלהביט לכם
בעיניים, בטנה תתהפך, הדמעות יזעקו החוצה והיא תגיד לכם עם
חיוך קטן "כלום, הכל בסדר" ותעביר נושא מהר. אם תתרכזו גם תראו
שהמבט שלה הופך למיואש, שחור ומתייסר שזועק לכם "די! עזבו
אותי!"
|
כשהכרתי אותך ידעתי שאתה בחיים לא תהיה כל כך שפל ומנוכר כדי
לעשות את זה, ובכל זאת עשית. וזה כל כך לא אתה.
מה פאקינג השתנה ילד שלי? ולמה לעזאזל לא אכפת לך?
מצאתי את הנפש התאומה שלי, והיא רצחה אותי.
|
פעם הדבר העיקרי שראיתי בלילה זה את הכוכבים, עכשיו אני רואה
חושך.
וכבר שבועיים לא היה ירח - למרות שחיפשתי אותו.
|
הקול ניצח. הילדות הפסידה.
מבחינתי, הכל הזיות, לא אמיתי.
|
עד היום חשבתי שאני משהו מיוחד. אחר.
עכשיו מתחילה לחלחל לתוכי המחשבה שאולי אני משלה את עצמי. שאני
עוד אחת כמו כולם, רק שלי יש אשליות שאני אחרת.
|
כל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט. רוצה להיות עם עצמי.
אם אתם לא איתי באמת, אל תהיו איתי בכלל.
אני לא צריכה את תרבות הזיוף שלכם. זה ריק ומיותר מבחינתי.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
בכל פעם שאני
קורא ספר חסר לי
הכפתור של
ה"הגיבו" בסוף
והסלוגנים
בצד...
צרצר |
|
