|
הוא היה נמוך. זה הדבר הראשון שראיתי. נמוך, אבל מתעניין.
נמוך, אבל ממוגנט אליי מהשנייה שנכנסתי אל החדר, מלאת אנרגיות
חיוביות ושמחת חיים.
|
היא מתלבשת מול מראה ומשננת לעצמה את המשימה להערב: לא שעיר
מדי, לא נמוך מדי, לא מהסוג שנקשר.
בשמלה בצבע לבנדר ונעלי עקב שחורות היא מושחת את שפתיה בוורוד
ומסדרת את החזה המפואר בתוך החזייה המפוארת לא פחות. טלפון,
מפתחות, קונדום, והיא בדרך אל המכונית.
|
שלושה חודשים. שלושה חודשים רדופים מאז שנפרדו והוא עדיין איתה
בכל רגע. היא לא רוצה אותו יותר, אבל הוא שם. בבוקר כשהיא קמה,
כשהיא שמחה, ברגעים העצובים. פולש לחלומותיה בלילה גם כשהוא לא
מוזמן, לא מרפה ולא עוזב.
|
לפני כמה שנים אהבתי בפעם האחרונה. כמו כל האהבות המוגדרות
אחרונות היא הייתה סוערת וסחפה אותי למעמקים בטרם ירקה אותי,
חסרת ישע ומבולבלת בחזרה אל חוף השגרה, הבדידות, החיים.
|
אני בת 35 היום. כמעט לא רלוונטית. תווית של סחורה פגומה
מודבקת אלי עוד לפני שבני הזוג הפוטנציאליים פותחים את האריזה
ומגלים את תוכה הקלוקל: מכירה בערך עצמה, יודעת מה היא רוצה,
לא מחפשת מישהו שיציל אותה. מי מהם שמקדיש יותר משעה למישוש
הסחורה מתייחס אלי כאל א
|
|
|
"חשקה נפשי אך
לא חשקו ירכיי"
(בתשובה ליקירי
ששאל האם חשקה
נפשי בדבר
מתיקה) |
|
