|
אני כאן. אתם כאן.
אפשר להתחיל.
אני עוד לא משוררת
המילים שלי הן רק גיהוק בלתי נשמע
גיחוך של קהל לא אוהד
|
אבל אני מזכירה לעצמי שבמציאות זה אף פעם לא כמו בדמיוני,
במציאות אפגוש בדם וכליות וטחול ולב מדמם, במציאות הכול יהיה
מלוכלך יותר,
שחור יותר, לא באמת אצליח למחוק את קיומי הגרוטסקי,
להפך לנקודה קטנה וחיננית בסוף משפט
|
בכפפות של פשתן
אלוהים אדירים
אני מתנהלת בעולם
מכנסת אגרופים
|
בלילה אני מתעוררת
מרעש המיית מנועי מטוסים
הגיע תורך, אומרים לי
|
הלילה ירדו לי המים
נשטפתי במים הקדושים
ואני ילדתי במיטתי שיר
|
הבדידות עולה מדרגה
ואז יורדת בהיסוס
ואיש כבר לא בא לבקר
|
הדברים הפשוטים
כמו לשכב על מיטה שאיננה שלי
לצפות בנמשי השמש המהבהבים
על הסדין, משחקים מבעד לצמרות
|
העולם יקר
והעולם אכזר
לכן על כל אדם לעשות
חשבון נפש עם העולם
|
לשירים אין קדושה
אני כותבת אותם וקוראת אותם
בדרכי
|
על מה מדברים בני זוג?
אחרי שעות של עבודה לוחצת, שוחקת,
אפורה?
|
את עץ משפחתי
הקימו נשים כחושות
ניצולות טבח ורעב
|
עקבותיי המתפוגגים
עולים ודוהים במדרגות
זר שמע אותן מבעד
לדלתו הנעולה
|
פעם אהבתי ברדלס
זה היה לפני שנים
כשזה עוד לא היה מקובל
|
נהייתי צל של עצמי
איך מלביאה נמוגתי להיות חתול פחים
|
והרוחות -
פראיות, ילדותיות,
מלאות הבטחות -
ממשיכות לטלטל,
להתל בעליו וענפיו.
|
לשולחן הערוך אין זין
כמו שלמיטה הפשוקה אין כוס
מי כבל אותנו למיניות הבזויה הזו
|
שירי אינם רואים אור
או מקבלים אוויר עולם
הם ספונים בחדר ביטחון
כשבחוץ מיללות הנוח'בות
|
שירים הם כמו ילדים
מוזנחים, מוכים וכל העולם חופשי
להתעלל בהם
|
בלילות אני רוקדת במטבח
לאור ניאון
מתמתחת
פורשת זרועותיי
|
יש לי שכן
שמאז השבעה באוקטובר
הוא בן-אדם אחר
|
מעשנת במרפסת את
אוטסטרדת העיר תל אביב
כמו מנצחת מלחמות קטנות
|
שקית הזבל נקרע
ה
והיא מת
חי
לה
|
|
|
"טוב למות בעד
במה חדשה"
מה שטרומפלדור
אמר באמת.
איילה פאסון. |
|
