|
скучаю
קול אימי נשמע ממרחקים
לפעמים בסופי שבוע
לעתים בערבי חג
|
בוא באישון לילה אל מיטתי
אך לא בשביל לנסות אותי
או בשביל להתנסות עמי
|
אינני יודעת מדוע כותבת אני
על גבר עם אשל ביד
|
נשים בודדות יושבות בפארק
על ספסל ומפזרות פרורי לחם
לחיות בוגדניות, חיות נודדות
נשים כואבות יושבות בפארק
|
זרועות של מוות וחורבן
פורצות מתוך תיק של ארמני
של אישה זרה
|
השיר הזה גדול עלי
בכמה מידות טובות
כמו להכנס לחדר מדידה
ולהתאכזב שלא קרה נס
|
לפעמים אני ילדה יתומה
שרצה ביערות גרמניה
נמלטת מהלהבות
|
אהובי שולח עורבים שחורים
לקרוא לי לעת ליל חורף
הוא המושך בעננים
המכה עם הרעמים
|
אין לי חיים אבל יש לי יומן
שבו אני יכולה לרשום
רשומות קטנות וצפופות
|
א נ י ה ו ל כ ת מ מ ך
יש לקרוא באיטיות, בקול נחלש
כאילו ברגע זה יצאתם מחדרי
|
אני מאחלת לעצמי שאשכל, שאמעד
שאחלה או אאבד את השפיות
|
חולמת לעצמי על עצמי ולא מזהה
את הפנים, את הגוף האחר, החלומי
במראה מסתכלת ודוחה את עצמי
לא מרשה לעצמי עוד לחלום על עצמי
|
לעומתך, אני לעולם, לא אזניח אותך
גם לא אזנח אותך לעולם, לעולם
|
אני, האישה האחרת
זו שלא מדברים עליה
זו שאיש לא אמור להבחין
בקיומה
|
האישה שאהבתי מראה
את מכתבי האהבה שכתבתי
לכל עובר ושב
|
במזוודה ארזתי את כל
שבילי חיי ואת כל משעוליי
את השושנים ושדות הקוצים ארזתי
בתוך פקעת זיכרונות אחת
|
החבר הדמיוני שלי
השתין בקשת
אל האסלה
|
מישהו אמר שאני באה מהרחוב, באה מהסמטה
מרופטת, מלוכלכת, נטושה
מישהו אמר שאני באה כקדושה מעונה, באה כזונה
עובדת לפרנסתי, חסרת כל מנוחה
|
המילים חזרו לגעוש
לרעוש, לדרוש
את תנועות אצבעותיי
על המקלדת הקרה
|
אני אינני משוררת מורעבת
גם לא קבצנית דלה אני
לא תמצאו אותי ברחובות
זונה את דרכיי יומם ולילה
|
שמלת סדקים
ומכאובים אשא לי
לתפארת
|
שמלת סדקים
ומכאובים אשא לי
לתפארת
|
אבל זה
הכאב הדוהה שאפשר לקפל על קצה, קצה
המיטה
|
זיכרונות מהים
שאינם שלי
מאהבה שמעולם
לא החזקתי בידיי
|
חסר לי מישהו בחיי שישקר לי
שהכל יהיה בסדר, שלא משנה
כמה רעה אני לעצמי ולא משנה
כמה שאני מכשילה את עצמי
|
על העיר הגישו ירח
מעל הבניינים המשורטטים
בידי אמן שהיה פעם מאוהב
|
השירה שלי נכתבת
מתוך טרנס פנימי, רוחני, חילוני
|
כמה שאהבתי את האודם שלך
מרחתי אותו על שפתיי
בלהט של רגע
מרחת בכדי לגמור
|
כשהיה לי טוב
הייתי כאוויר
בעייני הקורא האלמוני
|
אני חיה, נושמת וצונחת
לתרדמת עם המילה הכתובה
|
וידוי
שמנעתי מעצמי
אך סיפרתי לכל
העולם
|
גם אני הייתי
פעם
מלכודת זבובים
דבש מתק שפתיים
|
ספסל עומד בודד בלב השדרה
ואף ציפור לא נחתה לנקר בבשרו
ואף זוג אוהבים לא בא לתנות
אהבה על עצמותיו הרופפות
|
אני שונאת את עצמי
והשנאה יוקדת, בוערת בתוכי
חלק מעורי, מנשימותיי
|
פעם התאהב בי
משורר שאהב אותי
במילים גדולות מהחיים
|
אימי הלבישה אותי בכיפה אדומה
כדי למשוך את תשומת לב השוורים
הזועמים, המזיעים, המיוחמים
|
תמיד שאני עוברת
ברחוב שאול המלך 4
בתל אביב
אני נעצרת
|
מישהו שוכב עליי
מישהו לוחץ על לוח ליבי
מנשק את העור היגע
|
אותה מכונת כתיבה משכתבת את חלומותיי
היא מייצרת עבורי את אותו גבר מאהב מתעלל
את אותו הגורל המשתפך, שאינו משתפר
|
ואת האהבה שימרתי בשבילך
כמו שהאדמה משוועת לגשם
כמו שטורף סומך על קיום טרפו
|
|
|
היום בערב יערך
צייד השועלים
השנתי ובמהלכו
נצוד משהו אחר.
הפודלית מתמרמרת |
|
