[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי לאקוש ד.מ
כותבת מגיל צעיר. רשימות שהופיעו בעיתון קן התנועה
בשנות הנעורים.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
...שואלים אותי מדי פעם : האם את מאמינה באלוהים , בגורל או
במזל?
לכל השואלים אני עונה: כי "הכל צפוי והרשות נתונה". לפי
היהדות זו התשובה-לכך אני מסכימה.
עם אלוהים אין לי שיג ושיח. הוא נישא ורם ואילו אני - אחד
האדם.
אני לא מאמינה בו ובטח הוא לא מאמ

"מישקה, מירי ואתי "תעשו הכרה," זהו איתן המציל שלנו מהתחנה."
מציגה אפי (בעברית עילגת של עולה חדשה) את איתן בפני משפחתה,
(אשר רק חזרו מהרחצה בים לסככת המתרחצים,) בלי לדעת אם זו אמת
או לא.
"אמא, אפי, היה כף במים חבל שלא באת אתנו, אנחנו רעבים נורא."

חתונתם של בני הבכור ובת זוגו הייתה לבקשתם צנועה ומשפחתית.
הם נישאו ברבנות, בנוכחות קהל מצומצם ביותר ואילו קבלת הפנים
לקהל הרחב יותר, נערכה ימים מספר לאחר מכן, בחג השבועות,
בדירתו הנאה והמרווחת של אבי, אשר שמח להעמידה לרשותנו.
האוכל שהועמד לרשות האורחים

אורבני
היה זה ליל חורף קר וגשום. רוח מערבית עזה נשבה. היא ירדה
מהאוטובוס שעצר בתחנה. ניסתה לפתוח את המטריה, אך הרוח
לא אפשרה לה.

אורבני
כמו שהיא עומדת ומחפה על ראשה בתיקה. הבחינה בקצה השני של אי
התנועה באיש גבוה לבוש מעיל גשם ארוך רכוס לכל אורכו וצווארונו
מורם. מטרית גברים כהה בעלת חופה רחבת שוליים אוחז בידו ומחפה
על ראשו. מהורהרת, חישבה ושקלה את המצב.

גילי ישבה בחדרה ליד המחשב, מרוכזת בעבודתה ומקלידה את החומר
מתוך הכתוב בדפי הנייר המונחים על ידה. לפתע צלצל הטלפון.
הרימה את השפופרת ושמעה קול מעבר לקו:
מדברים מבית החולים, את מוזמנת מחרתיים בשעה שמונה לניתוח
כריתת רחם

מתי הייתה אישה גבוה אשר השנים חרטו את קוויהן בפניה. סנטרה
הבולט ותווי פניה הקשוחים היו ניגוד מוחלט לאופייה הטוב
והעדין. מהתמונות המשפחתיות התלויות על קירות סלון הבית ניבטה
דמותה היפה, הצעירה, החייכנית והתמירה. בת יחידה אשר פונקה על
ידי אביה האוהב עד אשר נ

אוטוביוגרפיה
בשובו ממסעותיו היה נותן לנו את המתנות ומראה את חפצי החן אשר
רכש והביא לקישוט הבית ולאוסף חפצי החן. אוסף זה אוכסן במגירות
שבתחתית ארונות העץ המצופים פורניר וכונה בפינו בשם מקורי
"אוצרות אופיר". אני אהבתי מאד לחטט במגירות, לשחק ולהתבונן
ב"אוצרות אופיר".

היה זה בימים שאוכלסית ישראל נחלקה לשתיים: זו הוותיקה שכללה
את וותיקי החלוצים ובניהם שלחמו על הקמת מדינת ישראל והעולים
שהגיעו חלקם כמעפילים טרם הקמת המדינה וחלקם עם הקמת המדינה.
וישראל השניה, זו של המעברות, הפחונים והצריפונים.

היה זה באחד מימי סתיו אוקטובר 1986. עומדת בתחנת הרכבת
כשבגווי וינה ופניי לבודפשט

קרן קימת בת מאה, מבשר שדרן הרדיו.
קרן קימת תציין את יובל המאה, בחגיגת נטיעות ביערות הקרן הקימת
ביום שני 28/2 ט"ו בשבט, עוד הודעה של שדרן רדיו.
קרן קימת בת מאה, עם הפנים קדימה, מבשר שדרן נוסף.
אני שומעת את ההודעות ואיני מאמינה. הייתכן? אני אומרת לעצמי

לי התיישבה ליד המחשב וחשבה מה היא תכתוב על ייסורי מצפונה,
הן יום כיפור חלף עבר והיא צמה ביום זה. גם אם חטאה, הרי בכך
שצמה כיפרה על חטאיה ונשארה צחה וברת לבב. אינה בטוחה כלל
שחטאה, אבל אולי כן. הרי אין איש שלא חוטא הן אדם הוא רק אדם
ולא מלאך. אולי נהגה ב


לרשימת יצירות השירה החדשות
אבא שלי הוא יחיד ומיוחד,
נמוך קומה, אך גם ענק.
בעל זיכרון מופלג.
הוא זוכר דברים אשר התרחשו
לפני כמעט תשעים שנים,
כך רב הקשישים.

כבר מזמן

את מחוגי השעון

בשעה אחת קדימה - הזזנו.

כבר מזמן

את עצי השיטה

בשולי הדרכים, פורחים - ראינו.

בביתי ובביתך,
לא אותו הצליל נשמע,
גם לא אותה שפה.
כי כאן ביתי ובנכר ביתך.

ושוב בחלומי - אהובי משכבר, שחלף ועבר.

לכתוב אוטוביוגרפיה
זה לא פשוט.
אין יצירה שאני כותבת
שאין בה ממני

אני יכול אמר הנער,
אני יכול לעשות הכל.
אינך יכול, אינך יודע,
אמר האב.

מי שגדל בבית חילוני כשלי ,
בו תרבות יהודית וחילונית בצוותא גרו.
עולם לא ישכח!
כיצד אבא אותו עם בקר העיר,
לשמע קול בוקע מהרדיו להאזין!
"היום יום ראשון בשבת",

ראיתי,
בתולת ים.
צחה,
כלובן קצף - האדווה.

אכזבה
גלגלי העולם
כאשר אני בחוג מתעמלת,
במפקד בית ספרי בילדות נזכרת.
איך לצלילי מוסיקה היינו מתעמלים,
את מילות השיר מפזמים.

היו זמנים

היו זמנים, היו ימים

בהם לשמיים הגענו,

את רגלינו החנינו

ובקרקע את שתיהן העמדנו,

בחוף הים אני מרגישה,
כציפור דרור חופשיה.

העורב הורה להורי מה לעשות בי.

העורב

החליף את כנפיו השחורות

בכנפי מעילו הצחורות.

קרע, קרע, הוא קרא

הו, מה אהבתי לראות את חום עיניך,
עת מבטך הישרת אלי- לפנים.
מאז עברו ימים, גם שנים,
דמותי, כבר אינה נשקפת באישוניך.

זריחה

ריחפתי מעל העננים,
עצמתי עיניי לסירוגין,
בתחושה של -
נים ולא נים.

געגוע
חזירון השקדון
חזירון השקדון,
נתפס בוילון.
סביב, סביב רץ,
בוילון נאחז.

ליד המחשב יושבת
ובאינטרנט גולשת.
חולפות שעה ועוד שעה
והיא בחלוף הזמן אינה מרגישה.
כל כך מרתקת אותה,
באינטרנט הגלישה.

גורל
רוצה לכתוב
שיר.
חדר משלי
יש לי.

יותם היה שונה,
רגיש והוזה.
בעיני חבריו היה
"חנון כזה".

היה הייתה ילדה,
ילדה יפיפייה.
שיפעת תלתליה
עד כתפיה הגיעה.
סרט לבן בצורת פרפר,
תמיד בשערה.

התדע מאין שאבתי
את כוחי,
להתמודד עם הקשיים,
לאורך החיים?

כנרת בעד לחלוני
בינות מרבדי פרחים,
בשלל צבעים מרהיבים,
כעדויה מחרוזת
אבני אודם וברקת -
ניבטת הכנרת.

כשהמוזה עלי שורה,
תחת כנפי השכינה -
אני מרגישה.

אלוהים,
אתה אומנם נישא ורם
ואני רק אחד האדם.
עד היום אליך לא פניתי
ושיחה איתך לא ניהלתי.
אך היום ,
החלטתי לפנות אליך
ואת בקשתי לשטוח לפניך.
,

מכתם פרידה מאהוד מנור
שהלך מאיתנו מבלי שוב.

נדנדה עולה, עולה
ואני גבוה, גבוה.
לשמים יד מושיטה
כמעט, כמעט לענן מגיעה.

היא מהלכת בשבילי השפה
בין הסיפורת והשירה.
איש כמעט אינו מפנה מבט -
אליה,
למרות שאף משפט אינו מסתיים -
בלעדיה.
היא כה קטנה -
רק נקודה.

סערה
נוסעת למסיבה
בחוץ רוח סערה,
שורקת, מיללת בעוצמה רבה.
נפשי,פנימה סוערת,
כל כולי תוהה
התתקיים המסיבה?

נכנסת לאולם
בכל שורה חמימות נעימה.
"לוחצת יד" למארח
מקבלת נשיקה.
מתוודעת "לידוענים"
מהשורה הראשונה.

אט,אט, הם עולים לבמה,
מנגנים,שר

שרשרת זהב היא עדי על צוואר הילדה,
לעדי תליון לב מוזהב, בו חרוט שמה.

סבא היה לי
סבא דוד.
אני מעולם
אותו לא פגשתי,
על ברכיו לא ישבתי
וליטןף ממנו
לא קיבלתי.

על קירות ביתי תלויות תמונות,
דמויות נשים מהן אלי מביטות.
על פניהן אני יום יום עוברת,
מדי פעם אותן מישרת,
את האבק מהן מנגבת
ובדמויות מתבוננת.

יושבים אנו כאן,
ב"בית התקווה" בשפרעם.
מהררים, מתווכחים,
בקול רם חושבים
ואת עצמנו שואלים:
היש תקווה שפעם
יגיע השלום
וישרור כאן ובעולם?
תוך שאני בכך מהרהרת,
עט מהתיק - שולפת
ושורות אלה כותבת.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אני מרגישה רע,
מה זה רע?!
אני מרגישה איום ונורא.
מאז את הבית בדממה עזבת,
תודה על הכל לא אמרת,
אפילו לילדה לא נשקת,
פשוט קמת והלכת.

התמכרות
יש התמכרויות שונות,
אחת, היא, כמחלת נפש ממארת,
בכל חלקה טובה, ברוח האדם נוגסת.

שנה טובה
16/09/03
ערב ראש השנה תשס"ד
חלפה, עברה לה שנה ו"ראש השנה" חוזר ונשנה,
כאז כן עתה, בפרוס השנה החדשה.




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
"יא מטורף!!!"



אמרה אליס לאיש
עם כובע


תרומה לבמה





יוצר מס' 9211. בבמה מאז 10/1/02 6:01

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ללאקוש ד.מ
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה