|
לאה רודד, חיילת משוחררת שאינה ממליצה כלל ועיקר על
מסלול שירותה, כותבת שירה ופרוזה באנגלית ובעברית,
דו-לשונית מבית אימה (יוצאת יהדות ניו-יורק). ילידת
1984, תושבת ירושלים ובוגרת המגמה הביולוגית-ריאלית
של ביה"ס התיכון שליד האוניברסיטה העברית.
בין כתביה שלל שירי דיכאון, כמה סיפורים קצרים ושתי
פיסקאות ראשונות של רומן ביכורים. המערכת אינה
ממליצה לחכות לרומן האמור בנשימה עצורה, היות
והכותבת ידועה לשמצה בעצלנותה הספרותית.
אני אוהבת להתכתב. תמיד יותר נוח לי לתקשר בכתב מאשר בעל פה,
אולי בגלל שהצורך לענות מהר מלחיץ אותי. אולי זאת הסיבה שתמיד
היה לוקח לי כמה ימים לענות על המכתבים שלו, למרות שהתשובות
שלו תמיד היו מופיעות בתיבת הדואר שלי ביום אחרי.
|
יש סכין ויש גב
גודרים בינינו.
|
תני לי הפעם
קצת אמת
ואני אזכור לך אותה
|
לך אל האריה, אהובי
אולי הוא ילמד אותך משהו.
|
איך העתיד משתרג
אמיתי ומלא חלומות
|
היה הייתה אישתך לעתיד
וצו הגיוס שלי.
|
איפה הייתי ביום ההוא ביום ההוא ואיפה אני היום
|
כמו כנפיים של יונים שקוצצו
מתבוססות בדם
בתחנה המרכזית
בצומת גהה
|
רואה עולם אחר
עולם מתוק
גם כאשר הוא מר
ילדה חולמת
עם הילה של אור
|
אין מקום וזמן בהם תהיה בטוח ממנו
|
חמישה חטאים אם סופרים
את הדם הזב
הניגר, הנוטף
השוטף, השוצף
המכתים בדרכו כל דבר.
|
לא נסעתי לפולין, כי לא רציתי
ומחללי קישינב
|
לבת-אימי,
את הקטטות
והאחווה
והשטות שבקנאה
וכל מה ששווה בינינו
ודומה בנו.
|
ורואה תמיד אותך, לפני שאתה
רואה אותי
|
המוות מחכה תמיד.
הוא חיכה לך כשלמדת לבגרויות
והוא מחכה לך עכשיו
|
חלמתי חלום. חלמתי שאני עומדת לעשות משהו מפחיד, משהו שהיססתי
לגביו. מישהו עמד איתי, וניסה לשכנע אותי לעשות את זה. עדיין
חששתי, אבל החלטתי בכל זאת לעשות את זה. הייתי עצבנית. פתאום
עמדתי במקום מאוד צר. מאחורי עמד האחר, והחזיק אותי ביד.
|
אורית הייתה עסוקה בעצמה, שקועה בעולם הפרטי שלה. היא חיפשה
אבנים. לפניה הייתה כבר ערמה קטנה של אבנים, אבל היא ידעה שהן
לא יספיקו לה בשום פנים ואופן.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אולי מספיק עם
הסלוגנים האלה?
אי אפשר להנות
מהיצירות בשקט! |
|
