|
לאה מרום גרוסמן נשואה ואם לשלושה.
עובדת כפסיכולוגית חינוכית.
בצבא שירתה ככתבת צבאית.
ספרה הראשון "כבשה ובאר של מים" ראה אור ב 2003
ומכיל כחמישים סיפורים קצרים, חלקם מופיעים בבמה זו.
סילבי לא הייתה קשורה לכלום ולאף אחד והייתה מרחפת באוויר רוב
שעות היממה ליד המנורות של פנסי הרחוב. לא כולם הצליחו להבחין
בה כי לא היה לה כל סימן ולא הייתה לה כל משמעות ולכן גם לא
הורידו אותה משם.
|
ידענו שהיא מוזרה מן היום שנולדנו. וכבר אז ידענו בחושינו
שמשהו לא בסדר אצלה. בראש. אחי היה בטוח שהיא נחטפה פעם
בילדותה על ידי חוצנים ולכן היא מדברת קצת כמו רובוט, ואני
טענתי שהיא לא מדברת כמו רובוט, רק חוזרת כהד על דברים שאחרים
אומרים.
|
אל תאמינו לאף מילה שלי. מעולם לא היה לי סבא, מעולם לא הייתה
לו כורסה ומעולם לא עף ונעלם יחד אתה.
זה לא שאני שקרנית, אני רק מאמינה בדברים שאני רואה ולפעמים
אני רואה דברים שאחרים לא רואים, כמו את סבא והכורסה שלו
בסלון.
|
הכל בגלל החמניות.
בגלל החמניות?
בגללן.
ולמה?
כי זה התאים.
התאים? התאים למה?
לכל.
התאים לכל?
תחשוב טוב, אולי תבין.
|
כמו מגנט נמשכתי אל הבית שלא השתנה כל השנים. ונמשכתי אל
האנשים שבתוכו שכמו קפאו עם הזמן ונשארו שם גם כשהיו פה.
מה רציתי מהם? האם את הזיכרונות שלהם? אולי אישור לזיכרונות
שלי? האם האמנתי כי רק הם יאשרו לי כמה אהב אותי אבי?
|
מתי, שכנתה הצעירה של סבתא ריבה, הייתה עוזרת לה לסחוב את
הסלים הכבדים מן הסופר, למרות שסבתא ריבה הייתה מתנגדת ואומרת
לה שלא צריך.
גם כשאדם עושה לאחרים הוא עושה בעצם לעצמו ונשאלת השאלה במה
הועילה מתי לעצמה כשסחבה את הסלים הכבדים של ריבה מן הסופר?
|
כששאל אותה סבא אם הוא הולך למות, אמרה לו שלא והוא האמין לה,
למרות ששניהם ידעו שהיא משקרת. לפני שנים, ביום ההולדת התשיעי
שלה, נתן לה סבא במתנה קופסא קטנה וכשפתחה אותה מצאה בה שקר
קטן לבן עטוף בנייר משי דק. סבא אמר: "מותר לך להשתמש בו רק
כשתצטרכי באמת"
|
היה הייתה פעם אישה בגליל,
שיום אחד, לפני הרבה שנים, ירדה לתוך באר ליד ביתה לשתות ממנה
מים והחליטה להישאר שם לתמיד, ואילו לא היה עובר שם רועה הצאן
מן הכפר הסמוך ומעלה אותה במקרה בדלי שלו, יתכן והייתה נשארת
שם לתמיד עד שהייתה נמסה כולה ונעלמת.
|
כמו מכפלת בלתי נראית, כך קיפלה גם את חייה לאחור וחסמה הגישה
אליהם.
|
שמלת השבת של חנה'לה התלכלכה בזפת ביום שמת אביה, והיא רק בת
תשע.
כולם מסביב השתדלו לכבס לה את השמלה ולמחוק את הצער ולהשיב לה
את הצבע המקורי, אסרו עליה לבכות ועשו הכל כדי שלא תרגיש
בשינוי, ועוד באותו יום, מבלי ידיעתה, שינו שמה ל'אגרטל'.
|
ואני אמרתי: "את לא נראית לי חיזר, אבל את חיוורת ומאד רזה".
והיא אמרה: "תולעת כבר הייתי, עכשיו אני גולם, אך לעולם לא
אהיה פרפר".
|
|
|
בקשר לסלוגן
ממקודם:
אמ-אמא שלך! |
|
