|
במחברת הכאב שלי
הדיו מכתים את העצב,
והם נמהלים יחד ונוזלים,
לאט, לאט,
על השורות הריקות
|
הנביעה שלי היא ממקום לא מוגדר.
בתוך נחל אכזב היא זורמת,
כזה שכבר נחל אכזבות רבות בחייו.
בצורה עיקשת נפשי מנסה לעבד
את אותה אדמת טרשים ארורה,
אך כל שהיא מצליחה
זה להיות אובדת עצות.
|
ההרים המנוכרים מביטים עליי
ניצבים דוממים באויר הקר של נובמבר המשוגע.
האויר הנקי הזה שחודר לריאות
ומזכיר לי כמה לכלוך שותת בהווייתי.
|
|
|
במה, במה
שאני מכיר
היש סלוגן
יפה מזה
בכל העיר?
אמא חורגת... |
|
