|
אני נרקיסיסטית דיסוציאטיבית מלאה בשנאה עצמית,
ועדיין יותר טובה מכולם. •בתכלס לא פתית שלג
ייחודי•
הוצאתי לאור את ספרי הראשון ושמו "מה הטעם",
טונר שחור מכתים את האמת המכוערת על גבי דף לבן
יש לי מקק בחדר האמבטיה ששוכב שם כבר שבועיים;
הוא שוכב עם הפנים לתקרה ופשוט בוהה בה,
עושה כלום- מדי פעם מזיז רגל או מחוש
ואני עומדת לצידו, מקנאה במקק מזדיין.
|
בהיעדר כוח כבידה, הדמעות עדיין כבדות לי
מרחפות ומצטרפות למצעד כוכבים;
שקופות, זוהרות כקריסטלים
ואתה בזרועותיי, הפרש בעל הלב הקפוא בגלקסיה
קור החודר בין מדינות
נשימתך האחרונה ניקבה את ליבי;
דיו שנמרח, שובל שחור, משאיר כתם ענק על ה׳עבר׳.
|
אותו מבוי סתום.
מגנט של אכזבות, יוצרת האכזבות.
זה אותו מבוי, סתום.
|
להיות מאוהבת בגיל הזה מבחינתי היה פסגת שאיפותיי
התסמינים היו ברורים:
אי ספיקת ריאות מחוסר בחמצן, דום לב עקב פעימות מוקצנות שכמעט
והרסו את השקט המופתי כל כך, מה זה עוד היה, זיעה?
לא, אני אנמית, קרוב לוודאי שהיה לי קר גם באמצע חודש יולי.
|
אתה לא אדם עצוב
אתה פשוט מה שאמא שלך תמיד אמרה שיצא ממך-
בן אדם פשוט שלא עושה יותר מדי:
"בינוני".
|
מאז שהייתי בת 15, כשהתחלתי לצאת לדייטים ולהתחייב לאנשים הלא
נכונים- אמרו לי שאני בררנית.
הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם החבר הראשון שלי, בחניון של
דיזנגוף סנטר על הגג;
הכרנו באתר הכרויות לפריקים שכבר נסגר מזמן,
גרנו במרחק של יותר מ-80 קילומטרים אחת מהשני.
|
נעמי חושבת שהיא מכירה אותי;
נעמי חושבת שאם אנחנו מתראים פעם בשבוע ומדברים כל היום דרך
המסך, אז היא יודעת.
|
אתה מוצא את עצמך באיזה ערב חמישי יושב בדירה שלך עם האקדח
טעון,
בזמן שאתה חושב מחשבות מעורפלות אתה משחק בו בידיים,
מלטף את הקנה, נדלק מהמרקם האלסטי
|
אני לומדת לשחרר- בזמן שאני עוד אוהבת
אני לומדת לשחרר מאנשים שנוח להם להתקדם במסע בלעדיי
אני לומדת לשחרר מאנשים שלא מצאו את המילים בכדי לגרום לי
להישאר
אני משחררת מהזיכרון הראשון שלי, משחררת מגיל שלוש וממראות
עיניי
משחררת מכל אדם שאהבתי מספיק, בכדי להו
|
זה אבסורד, כמה אפשר להספיק לעשות בחמש שנים;
לשכור דירה מאיזה שרלטן, כזו שבכל סוף שבוע שני יש קצר בחשמל
אם שוכחים שאסור להדליק את הדוד בזמן שהמזגן פועל
|
כשדורק גסס לידו, עידן לא בכה
רק היה חבל לשניהם נורא שלא יצא להם לאכול יחד את השניצל של
אמא שלו
"פיזדץ, עם הטונה השרופה הזו"
נזכר איך אלכסיי היה רוטן.
|
'עבודה ערבית'
הייתי מתנצלת על המשפט הזה אילולא היו אלה באמת ערבים.
'אללה' שלהם יסלח לי,
בדיוק באותה הדרך שסלחתי לך
|
הנה הוא הגיע, רעש התנפצות
שלוש שנים התרגלתי להתעורר בזוג.
הנה, הוא הגיע- עכשיו כשזה קורה אני נזכרת בפעמים קודמות, צליל
מחריש אוזניים;
|
אני זוכרת את הפעם הראשונה שלנו מחוץ לגבולות הפטריוטיות
הציונית.
טרמינל 1, אפס אנשים בתור לדיוטי פרי.
|
מספרים לנו שאם אנחנו מרגישים באופן מוקצן אז אנחנו לוקים
באישיות לא יציבה,
ושאם לא סיימנו תואר שני אנחנו טיפשים;
שוטפים לנו את המוח על זה שגבר צריך לשלם על דייט עם בחורה,
והיא צריכה לדאוג לפתוח את הרגליים כאות תודה.
|
אתה מתגעגע לשפיות
ועדיין חושב על "שלג" הכלב שנדרס לך כשהיית בן 5,
ההוא שאמא שלך אמרה שעשה את דרכו לגן ירוק
כזה שנועד במיוחד לכלבים שהתנהגו יפה כל החיים הקצרים שלהם.
|
אני מספר לנעמי מה שהיא צריכה לדעת ומשמיט את הפרטים הקטנים;
היא לא תדע שהצבע האהוב עליי הוא תכלת
ושאני לא מוצא טעם להתעורר בכלל.
|
שפיות היא כה... סובייקטיבית. האם כך מרגיש אדם שפוי על סף
שיגעון?
חוסר השפיות מחזיק את השפיות שלי שפויה; אני עסוקה כל היום
בלחפש קצה חוט לסוודר שבכלל לא רקמו עבורי.
|
אני מודה לך ששיקרת לי כל כך הרבה פעמים-
מודה לך שהרסת אותי לכל אדם שאפגוש בעתיד
הרסת אותי לעצמי- ליטשת אותי בכדי שתוכל לנשוף ולהשמיד הכל.
|
הגרון שלי עמוק, והחיוך שלי שבור
אפילו אהבת את הטעם שלי במוזיקה-
כמעט כמו שאהבת להיות תמיד צודק.
|
והכאב הזה: הוא אוחז ידיים בביטחון עם אותם האנשים שלא רוצים
ממך כלום, מלבד לשהות בחברתך.
האנשים הללו ילמדו אותך ליהנות מהסחרחורת שמגיעה בעקבות
חיבוקים הדוקים מדי,
הם יבינו איך זה מרגיש כשהלב כמעט ומתפוצץ מאושר;
אנשים המשתמשים באהבה כדי להתחמם בימות החור
|
אולי אפסיק לצאת עם אדיוטים
והלוואי שיפסיק להיות לי קר כל כך בחודש ספטמבר
אולי יפסיקו להזמין אותי למסיבות מטופשות
שבכל מקרה לא אלך אליהן
|
כל הזרועות שעטפו אותי בעבר, וכל השמות המעורפלים; אפילו כתמי
הדם הדהויים, וניחוחות הבושם שהותרתי כחותם על הסדינים-
גם הם לא הצליחו להעלים את בור הריקנות שגורם לי להרגיש שאני
לא שייכת לאף אחד, ולאף מקום.
לפעמים נדמה לי שאנשים נכנסים לחיים שלי, רק כדי להזכ
|
כשתגיע לגיל 8, זו תיהיה הפעם הראשונה שלא תכין את שיעורי
הבית
המורה עם השומה בצד הפה תגער בך מול כל הכיתה,
אתה תשפיל מבט ורק תחשוב על כמה שאתה אפס;
ועל איזה הבל פה מזעזע יש להוא שיושב לידך ואוכל את הנזלת של
עצמו.
|
הלוואי ויום אחד אפסיק להימשך רק לאנשים שלוחצים את לבי בין 2
כפות ידיהם הקפוצות, הלוואי ואפסיק ללחוש את שמם של האנשים
שיודעים רק לקחת ואף פעם לא לתת, אנשים שלא יודעים לאהוב אך
דורשים שיאהבו אותם.
|
אהבתי את אלכסנדר, הוא אהב את עצמו גם
לפעמים הוא היה מזיין אותי כל כך חזק-
רק בכדי שלא תיהיה לי היכולת לזוז מהמיטה ולעזוב אותו.
|
מבט עיניים, מאור עמום;
בינתיים, חלון סדוק
ובין דלתיים של תקווה
כבתה אש הלהבה
|
אני רוצה לנסוע רחוק
שלא תמצאו אותי
גם אם תחפשו
|
יום יבוא והיופי שבדברים ימשיך להיות בגוון אחיד,
ולא ישנה לפחות חמישים גוונים
מצב הרוח שלי לא ינדוד בקיצוניות משחור ללבן;
כי החלטתי שאני אוהבת גם אפור.
|
אני שונא אותך-
כי לוקח לך שנה
להתארגן בבקרים
אני שונא אותך
|
כשאני חוטפת התקפי פאניקה הכפתור היחידי שנלחץ הוא של
הטלוויזיה
קולות הרקע הם חברה בטוחה שלא דורשת, לא שואלת;
לא אכפת לה אם אני חיונית, או אם רואים בכלי הדם שמתווספים לי
מתחת לעפעפיים שאני מתה מבפנים.
|
בסוף היום, יש אנשים החוזרים לבית;
סתם בית- תוהים מתי ה׳בית׳ יהפוך ל׳הביתה׳
יש אנשים שהורידו יותר מדי שכבות וקפאו מקור
|
הממשלה מזיינת וביבי מזדיין,
ואנחנו הרי ללא בגדים-
אז בטוח דרשנו את זה.
|
הכל בגלל דור מזויין שצועק לשינוי-
אך ממשיך לעשות את אותה הטעות פעם אחר פעם.
|
אני חולצת נעליי, מתנשפת
מביטה על האספלט המזמין אותי לשבת
חברה מוכרת- אני כמעט ונשברת
בום! פתאום נזכרת ברצפת אבן-
|
תמיד הייתי דוחפת הומור למקומות שהולכים טיפה רחוק מדי-
טיפה מתעמקים, טיפה מנסים להבין מה הולך בתוך תוכי
וזה לא שאני לא מסוגלת, אני פשוט לא רוצה
|
כולם מחפשים אישורים
"אל תדאג אחי,
בקרוב תמצא את מי לאהוב"
ואני לא מבינה
|
"יהיה בסדר" ו"זה לטובתך",
קלישאות נזרקות אליי כמו בומרנג טועה שאף פעם לא חוזר
הוא אף פעם לא חוזר
|
היי אימא, זוכרת אותי? זו אני, הקטנה עם השיער הגלי
עיניים עמוקות וגומות בלחיים; שמנמנה מתגלגלת, שמגלגלת את כולם
מצחוק פראי.
|
עקשנית, אימפולסיבית
רצסיבית ורציונלית,
אולי חולמנית, עייפה
לא נרדמת כבר לילה שלישי ברציפות.
|
אני יודעת את הפרצוף האמיתי שלך
מאחרי מסיכה של צביעות וגועל,
כשהמסך יורד והאורות נדלקים
כשאפשר לראות אותך סוף כל סוף
|
כשלירן שבר לי את הלב בפעם הראשונה,
הוא בחן בעזרת מחוגה באיזו זווית להטיח אותו-
בכדי שישמיע את הרעש החזק ביותר שאפשר להפיק
|
השמיים שלי כבר לא צבועים באפור,
הם צבעוניים ומזג האוויר בדיוק בטמפרטורה הנכונה,
אפילו קצת קר לי באמצע הקיץ, ולפעמים אני מתכסה בשמיכה.
אני יכולה להישבע שכולם מחייכים לי, אפילו המים בנמל שביפו
קורצים לי לרגע.
|
לא אביט שוב לאחור, שכבותיי עייפות ממרדפים
אף כי נפשי מאיימת לצנוח, בין שדות פרחים שגידלת- אלו מוגנים
אפצע עצמי כל הדרך לחופש, כואבת מבעד רוך קוצים
|
איך אתה מצפה ממני להתנגד-
כשאתה מושך לי בשיער ובועט בי כשאני מטפטפת על המדרכה
כשה'לא' שלי הוא 'כן' והדמעות שלי הן הסכמה, ובכל מקרה;
אתה מפרש את ניסיון ההימלטות שלי כ-כניעה..
|
האקסיות שלך מאורגנות אצלי-
ברשימה בתוך הראש
אחת שאהבת, וזו שקצת פחות
במי רק השתמשת
|
בובות על מריונטה
תלויות בחוטים, מפזזות
חגות סביבך במעגלים,
לחץ חברתי במסווה של אהבה
|
אני לא אמיתית.
אני לא באמת אני, אני אוסף של תכונות שאימצתי לעצמי במהלך
השנים;
אני דמות שהרכבת לעצמך בראש, הדמות הזו היא מי שאני רוצה
שתחשוב שאני.
|
אתה אוהב ספרים עם איורים,
וכבר מאסו עליי חוברות הצביעה שלך
כי אתה גבר בן 30,
ועדיין לא מצליח שלא לצאת מהקווים
למרות שאני מדגישה לך מסביב,
כל פעם מחדש, ונגמרים לי הצבעים.
|
הוא לא ישים לב
כשלא תקשיבי לשום מילה שיאמר
את רק תקווי שהוא ימשיך
להתמלא באגו של עצמו
את תעדיפי שימשיך לזיין
את השכל
ורק שלא יחליק בטעות
לחור הלא נכון
|
שירים של פעם וריח של שרוף,
אולי תאהב אותי יותר כשהחורף יגמר.
אולי אני אפסיק לנעול עקבים כדי להוריד את הזבל
|
תצאי, תחייכי ותשתקי
תדברי על מה שתרצי
תתענייני, תהנהני ותשקרי
הרי זה נהדר, שטוב לך
|
אתה הנייסגאי של הסמים
השחור שבצבעים
אתה ההאנגאובר הקבוע-
של אחרי סוף השבוע
|
לא שזה משנה לי
לאהוב אותך מרחוק,
לא שזה לא יועיל
אם תחבק אותי חזק-
ופתאום אתחיל לבכות.
|
מקללת, אימא צורחת
ואני נחנקת
מסיגריות- כתירוץ
לנשום אוויר צלול
|
החיבוק שלי קר
אך מילותיי הן נשק חם
יבולות חלפו וריגשותיי נמולו;
היזהר לך כשאתה קרב
|
נשימותיה האחרונות
משתנקות
מכל מבט
המכה בה
|
נְשִׁימוֹתֶיךָ קרובות אליי-
עינייך החומות חודרות לתוכי
עמוקות; אינן חסות עליי
קרקע בלתי יציבה תחתיי,
ואני נסחפת עם הרגשות
|
אצלי הכל בסדר, הכל מעולם לא היה יותר בסדר. וזה בסדר שאני
משקרת שבסדר- למרות שאמרת לי שזה לא בסדר. שום דבר לא בסדר.
|
הלב שלי מסתתר מאחרי שכבות של הומור שחור וישירות מרתיעה;
הלב שלי יודע שאם אצחק על עצמי מספיק-
לא יישאר לכם חומר לעבוד איתו בכדי לפגוע בי.
|
כשהזאב שבר אותי בפעם הראשונה
הייתי עשוייה מקש
בניתי את עצמי חזרה מהאבק שבאדמה,
והפעם השתמשתי בעץ
|
בעולם הבוגרים היום סיכוי לטפטוף-
מתוך מסך העשן של הסיגריות-
מאפרה אנושית
זווית נכונה ותאורה תחמנית
|
אמרת שאתה רוצה להיות השמש שלי, להאיר לי את החושך ולכוון אותי
נכון-
כפי שהשמש מאירה את כדור הארץ;
לרגע יכולתי להרגיש את החום מבעד לקור שהנשמה שלי הקרינה
לרגע יכולתי לחייך ולהאמין שאתה כאן בכדי להישאר.
|
אבא, גם הוא הלך בדרך כל כך מכוערת והשאיר שובל ענק של שנאה
עצמית ושל וויתור.
אני לא מדוכאת אבא,
אני פשוט אף פעם לא שמחה.
|
נגיד ואני באולימפיאדה;
נגיד שקו הזינוק מחכה בציפייה למירוץ ריצה קלה
אני עומדת מוכנה ומתפתלת, טיפה משתנקת
אין גביע שמיועד לי בסוף המסלול
שום מדליה לא אענוד על צווארי
|
נמאס לי ללמוד דברים מורכבים ואז לנהל שיחות נפש עם עצמי כי
כולם מפסיקים להקשיב לי מהרגע שיוצא לי מהפה משפט בסגנון 'לפי
התאוריה של פרויד..'
זה לא כאילו אני עצובה בכוונה, זה לא כאילו אני נהנית לצחוק כל
הזמן על מוות ועל דיכאון או מחלות נפש- פרויד בעצמו אמר ש
|
ה'באמצע' הזה הוא המבעית ביותר, הבאמצע הזה הוא רק תעתוע של
הקיצון
כרולטה שבכל רגע תבחר בלי התראה מוקדמת לאן למשוך אותי, ותפוצץ
לי את המוח; הייתי מסוגלת לסלוח לי שאני כזו-
אם באמת הייתה סיבה לכל המלחמות האלו שבתוכי.
|
כמה לבד צריך להרגיש, כדי להתחיל להתגעגע לכל קשר שאיבדת
מהעבר?
כמה הבדידות צריכה לחנוק כדי שהדמעות יתחילו להציף אותך תוך
כדי בהייה בעמודי החשמל והעצים, על מונית בדרך לשום מקום?
|
אני באמצע שום מקום,
מחפשת אחר הסוף שהבטחת לי, בעזרת מצפן שבור
אז תסבירי לי בבקשה, לאן פונים מכאן?
|
הכל קורה סביבי.
אתם זזים מהר. מהר מדי.
אני רוצה לצעוק 'תעצרו לרגע! חכו שנייה! לאן אתם ממהרים?!'
ואיך, לעזאזל- אתם מצליחים לנשום מבעד לכל הטירוף הזה שיצרתם
פה?
|
אמצע הלילה;
אני סוחבת עוד קצת זמן לפני שאירדם,
אצטרך להתעורר לאחר דקה בדיוק בכדי להתחיל את היום שלמחרת.
אמצע הלילה ואני מאזינה ל"אואזיס" דקה לפני שהכל מתמוטט
מנגנת על הקלידים שאין לי, מזייפת טיפה;
|
פעם הייתי טובעת בתוך זוג עיניים זהובות-
כאלו שהיה קל להאמין לכל 'אני אוהב אותך' שנפלט מהן
כאלו שקשה להודות בפניהן שהן כבויות
שלא משנה כמה יזייפו, הן לא יוכלו להבין לעולם זוג עיניים
חומות-
שכבר עייפות מלבכות על כל 'אני אוהב אותך' שאוהב רק את עצמו.
|
תמונות שצולמו באמסטרדם&ישראל דרך אייפון 7
נערכו וצולמו על ידי
|
ציור בסמארטפון
מלחמות פנימיות
|
eden- wake up
צויר באייפון 7
|
|
|
א:בננה
ב:בננה?
א:בננה!
ב:בננה... |
|
