|
בלילה גשום וקודר, היא חשה בדקירת הבגידה
היא מצאה את החניך-מדריך שלה, פצוע מדמם
מאז היא מחפשת דרכים לעזור לו,
להראות לאנשים סביבו מיהו באמת.
לאורה החלה לכתוב בבמה לאחר 24 שנות חיים
כדי לגעת-לא לגעת בחניך-מדריך הרוחני שלה,
שאותו היא מרגישה כל כך טוב.
מה קרה לך יקירי? הבהלת את כולנו הלילה.
חלמנו את מותך.
ראינו אותך נופל.
|
ולפעמים מבטו מזדגג
והוא כאילו בוהה בך
ואז הוא פשוט מצלם
כל תו בפנייך, בגופך
|
ההרגשה הזאת מטפסת
עולה מהלב ומטפסת הלאה
אל הגרון, שם היא נתקעת
מחכה...
מתעצמת...
|
אם את, שקוראת את הקטע הזה, מחייכת כל פעם ששמו עולה.
אם את מחכה לראות אותו כבר שוב, לחוש את שערו, מגעו המחשמל.
אם את רוצה להרגיש את נשיקותיו על צווארך ועל אפך ושדייך...
את יודעת שאני מדברת אלייך.
|
הוא עובר משהו, נכון?
אני יכולה להרגיש שהוא עובר משהו.
מן הבנה כזאת. כאילו פגעו בו שוב כמו בפעם הקודמת. לפעמים אני
יכולה לתפוס את הצללית שלו בחלומות שלי ואני מנסה לגלות את
ההילה שלו. אבל אני אף פעם לא מצליחה.
|
|
|
כשאני כותב
סלוגן אני צוחק
באמצע, לא כי זה
מצחיק, פשוט כי
זה מזכיר לי את
טקס יום השואה.
שרוליק
ישראלוביץ' עומד
דום. |
|
