|
ליידי שוקו נולדה בשנת 1988 (לספירה), בעיירה קטנה
ושמה חיפה.
ניזונה משוקולד בעיקר, וגם מאנשים שמעצבנים אותה
(אין הרבה כאלה).
הליידי לא נראית הרבה בלי חיוך, מהסיבה הפשוטה שהיא
אופטימית מושבעת, וחושבת שאף אחד לא מושלם - יש כאלה
שנאלצים להיות גם יפים וגם חכמים...
ארזתי לי כמה סנדוויצ'ים, ונכנסתי דרך האוזן הימנית לגוש האפור
שבראש שלי. מצאתי את עצמי משוטטת לאורך מדרכה סגולה ארוכה, עד
שנתקלתי בעמוד עם אינספור שלטים שמורים לכיוונים שונים.
|
רציתי רק שיגיד את זה. שיגיד "הילה, אני אוהב אותך. עכשיו
הבנתי את זה. אני אוהב אותך, הילה. אני אוהב אותך". לפעמים הוא
היה מספר לי על בחורות שהוא הכיר.
|
...בבוקר למחרת קמתי מוקדם יותר. כדי לנקום צריך להספיק להסעה.
איחרתי רק בשתי דקות. עליתי להסעה, זרקתי "בוקר-טוב" ציני
והתיישבתי מקדימה, באחד משני המושבים שליד איציק, רחוק ממנו.
הייתה לי תוכנית, פחות או יותר. הגענו לתחנה...
|
- "אה, נכון...", הוא אמר, קצת חולמני, "רציתי...מה
רציתי...אה! לדבר איתך קצת בנושא יחסי הציבור שלי", הוא אמר.
- "יחסי ציבור, אדוני?! אני לא מבין. אין יותר מפורסם ממך!"
- "כן...אבל אני לא מרגיש אהוב מספיק...לא כמו שאהבו אותי
קודם..."
|
זה יכול לבוא מתוך עצב, כעס, ולפעמים משמחה. מסוג של אושר
מעוות, הערכה גדולה לכל מה שיש לך.
את לא יכולה לדעת מתי זה יבוא. ולפעמים את יכולה.
|
יש רגעים בחיים שגורמים לך להרגיש כאילו נתקעת בזמן. כאילו אתה
עומד לבד באמצע אוטוסטראדה ענקית, ולא זז.
|
ואז היא הגיעה. רוח של קיץ, עם ריחות של ים וחופש, של ידיעה
שאין לך אף מחויבות אחת, לפחות לזמן קצר. ריח האש של הקומזיץ
שעשית בערב קיץ עם כל החברים, וריח של חוסר וודאות לגבי העתיד,
שלא מפריע לך אפילו קצת.
|
|
|
מצה זה חמץ?
אחת שמושפעת
מהסנובה החרדית. |
|
