|
 6979396 Blue_or@yahoo.com
   
ליידי בלוז, שם העט של חנה שצמן. טיפוס חולמני
ואופטימי. עוד בצעירותה חלמה על קריירה של חולם
בשכר, אבל משום מה תפקיד זה טרם ניתן לה, אולי
בעתיד.
מעריכה צדק, היגיון, שיויון ושקיפות שחסרה מאוד
בימים אלו בכל מקום, לא רק בבמה.
בשביל הטובים צריך לעבוד...
המלצות מערכת ועורך:
הווארד פרוייקט
סדרה חולית
קרובים לא קרובים
צלם אומנותי
מסע שורשים
הבטחות יש לקיים
אימא של החתולים
המלצות עורך ממתינות למשיח:
הפסנתר
מטפחת אדומה
כקליפת אגוז
נישואיי תערובת
הקטר האדום
מהיכן באים הסיפורים
הצתה מאוחרת
חתול רחוב
בוא אליי
כמעט
קצרים
במידות גדולות
ארגז הקרח
אגדת האור
עגונה
מאמינה
גור חתולים
מגרות הלב
הרגל מגונה
לחישות
מעברים
פלונטר
נשובה
אתמולים
רציה חברתית
דבר דבר
גידול מיוחם
כבר איני זוכרת
גיבור על
אמיתות למחצה
כשחזרתי אחרי שנים, כבר נתמלאה הגבעה קוביות לבנבנות וצפופות
והברושים הטילו עליהם אבק דקיק ואצטרובלים מהסוג שחורק מתחת
לנעליים. אפילו הרקפות שפעם קישטו את הגבעה ופרחו במיוחד
בחלקת הילדים נקברו עמוק מתחת למטר המחטים שאיש לא טרח לאספו.
כאן כבר לא צומח שום דב
|
סבתא, ספרי לי סיפור, ביקש הנכד שעדיין לא נולד. חייכתי אליו,
אל הניצוץ של חיי. אכן חייבים להכין את הסיפורים בראש מראש.
התיישבתי, כרגיל כוס קפה בשמאלי, על הגרמופון מוזיקת ליל
זעירה, פתחתי קצת את החלון כדי שאוכל לשמוע את רחש טיפות הגשם
והתחלתי:
|
פעם אחת לפני הרבה שנים, חי לו אדם שרצה יותר. הוא שגדל על
ברכי האגדות, התקנא באנשים שסיפרו עליהם שהיה להם את זה, אלה
שחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, והחליט שעליו למצוא את
האושר האולטימטיבי. הלך ונכנס לארץ האגדות, לבדוק אצל המומחים.
|
הכל החל בעצם לפני שלושים שנה, כשפגשתי אותך לראשונה. רק
הנחתי עיני עליך ידעתי, את האחת והיחידה. את תעניקי לי את
התחושה, שאני כל יכול, שאין כמוני בכל העיר. מאז לא הנחתי לך
אפילו לא לשעה. אולי רק בלילה
|
הם שכחו. הם שכחו את ה-כול חשבה. את ההטרדות ואת הלחישות וגם
את הבדידות את כל כיוניי הגנאי ושיחות הנפש וההצקות ונאומי
הלעג, ואת זה שקראו לי מוזרה ומשונה. הפרופסור הצעירה ניערה
את ראשה על מנת להשקיט את הקולות, לא עכשיו.
|
במבט לאחור הוא לא היה אדם רע. אני בטוחה שהייתה בו אהבה שלא
השכילה לצאת החוצה אלא בטפלו בגינה, בגפנים ובענבים ובשסק.
והייתה בו הרבה מרירות וכעס, אותו פרק בחפירת בורות של חברת
החשמל. כמה גאה היה כשהיה מספר שעבור כל בור קיבל ארבעים לא"י.
|
כדרכם של אירועים שכשהם מתרחשים בחטף מול עינינו, אין המוח
שלנו ממהר לתרגמם, אך אני באותן שניות שבני בכורי מפרפר בין
חיים ומוות כבר מהלכת אחריו בדרך לבית הקברות, לבושה שחורים
ומתאבלת. אני מביטה בפניה של אימי, נראת כנציב מלח, אף שריר לא
זע בפניה.
|
כשחזרה מובלת על אלונקה, רק שאלה בכניסה לחדר המדרגות, "ומה עם
החתולים שלי?" כנראה שלחתולים אוזן טובה מזו של בני אדם. אך
שמעו את קולה, החלו נשפכים מכל עבר מקפצים על האלונקה, דוחפים
וכמעט מפילים את האלונקאים. עמדנו שם, משתנקים, למראה החום
והחיבה שגילו כלפיה.
|
אין ברירה, החיים אינם פיקניק ולוקחים את המר עם המתוק
ומשתדלים לחייך. תלמדו ממני, אני ניסיתי ואיך לומר - בהחלט
הצלחתי. ומה אתכם? גם אם לא נולדים עם כפית זהב בפה, גם אתם
יכולים לחייך לעיתים...
|
אור פונה עכשיו לאביב, "תשמע לי אנחנו לא צריכים להיות כאן
ועכשיו. רק תגיד מילה אני לוקח את האם 16 שלי. תופסים טרמפ
לגבול. עוברים אותו ואני חוסך לך את כל מה שאני עברתי שם. רק
תגיד. אני עריק, אתה חופשי תאמין לי לא כדאי לך לעלות על
האוטובוס. רק תגיד מילה
|
הילדה הזו והחיוך שלה לקחו אותי אחורה, לא במקרה. עוד כמה
ימים ויום השנה מתקרב. לא, אינני עולה לקבר. אני לא מאמינה
בקברים. אני מסתפקת בחור שנשאר אצלי. אני גם יודעת שמתחת לקבר
אין כבר שום דבר. אולי כמה עצמות יבשות, אבל אצלי, כמו אצל
כולם, תמיד נשאר חור.
|
גם אני," היא צוחקת ויש לה צחוק כזה מתגלגל. אלוהים. שכחתי
שאפשר לצחוק ככה מכל הלב. וכשאני שומעת אותה צוחקת, הלב שלי
נצבט. לאן נעלם הצחוק שלי? אני חושבת שהעצב נולד שם בתוך ארגז
הקרח ולמרות שהקרח נמס כבר מזמן, העצב עדיין לא כל כך.
|
הם עמדו בפינה. שחורים, גמלוניים משהו ומבוישים. הציצה בהם
בחטף ומיהרה להשפיל עיניה, שלא יקרא את הצער והעצב שבפנייה.
עברו דקות עד שהצליחה להתעשת ולמרוח על פניה חיוך שמרחוק נראה
כשמח.
|
ירח צהוב וגדול של אמצע הקיץ טיפס ועלה במרחק. כמו תמיד, כשחש
שזוג אוהבים זקוק לו ליצירת התפאורה המתאימה. ואכן ליאן ודייב
ישבו על שפת הים מביטים בירח ומשתאים. ידו של דייב חיפשה את
כתפה של ליאן, על מנת לרדת אחר-כך אל עבר המטרה. להפתעתו
ולשמחתו, כתפה לא נסוגה
|
בחדר יש יותר מכשירים מאדם אבל מאחוריהם רואים משהו שדי דומה
לאולסי פריי ארוך כזה שרגליו מציצות מקצה המיטה. את פניו איני
יכולה לראות בגלל הצינורות. בכלל החדר מלא מכשירים מצפצפים
ורחש עולה ויורד, וצינורות בכל הגדלים ומכל הסוגים שיוצאים
מבקבוקים ונכנסים מתחת
|
הגדר הייתה עדויה שקיות. שקיות בכל הגדלים ומכל המינים. חלקן
פשוטות, אחרות הדורות ומקושטות, כולן ממוספרות ומסודרות
להפליא. פה ושם זיהתה חללים מקום ששקיות נקטפו כנראה על ידי
מבקרים מזדמנים. לבטח כבר נלקחו כל השקיות הטובות, חלפה מחשבה
בראשה.
|
מבעד לקורים של זמן ומקום, הייתי רוצה לשלוח זרועות אל
הילדה הקטנה ולחבקה. לאמץ אותה אל לבי וללחוש לה שלא תתעצב.
למחות את הזיכרון הראשון, ולהטמין במקומו זיכרון אחר של חיבוק
ואהבה. את הנמלה הזאת לא אשכח. גם לא את הוילון ואת הרחשושים
במיטה,
|
שימי את היד שלך על הפנים שלי וחייכי אלי. לא, אל תבכי, לא
שווה. אני כבר זקנה. משתדלת למות אבל לא כל כך מצליחה אבל את
לכי תעשי חיים, מה זה גור חתולים? איזה מותק, אבל היד שלי כבר
לא יודעת לזוז גם הפה שלי כבר לא יודע לחייך.
|
היא היחידה ששכבה ערה, לא רגילה לשהיית לילה בטבע, אוזניה
דרוכות, נרעדת מכל לחשוש. קולטת אפילו את טיפות הטל הנושרות
אחת לאחת מהענף שמעליהם היישר אל תוך המדורה שנידונה ממילא
לכליה.
|
איזה בוקר נהדר, העולם יצא מדעתו אבל אני כאן עם אהובתי משכבר
הימים ולא כואב לי יותר כלום, חשב צבי לעצמו, ומיהר לחזור
למיטה הצרה. רויטל זזה לפנות לו מקום, קולטת אותו לתוכה כפרח
פתוח. "כמה שאני שמח שאת אתי," לחש לאזנה הישנה. אני שמח שחזרת
אלי, הגיע הזמן.
|
התינוק בבטני שוב זע ואני מדברת אליו, בשקט כמובן, שאיש לא
ישמע. אפילו אבא שלו עדיין לא יודע שיש לי תינוק בבטן. אני
חייבת להמתין לתשובות המעבדה, לפני שאבשר לכולם. אני מבקשת
ממנו סליחה, ומתחננת שלא יזוז כל כך הרבה, ושישתדל לא להעלות
במשקל, גם לא אותי.
|
עוד אני יוצאת, מלקקת את הגביע השחום שלי שמטפטף לי על
האצבעות, ומולי במורד אישה מבוגרת. שערה לבן וכל שערה מודבקת
למקומה בטונה של ספריי. כולה ארשת חשיבות כאילו כבשה זה עתה את
העולם.
|
אליק פותח את חלוק הבוקר הדקיק, מפשיל מעליה את הטי שרט, קורע
תחתוניה בשיניו, משכיבה על שולחן המטבח, מפסק שפתותיה וחודר
לתוכה. ידו נתקלת בצנצנת ממרח השוקולד. הוא דוחף את אצבעותיו
לתוכה, מעלה עליהן כמות הגונה של ממרח שוקולד, מורח אותו על
גופה
|
אני מחייכת לעצמי. אם אנשים מספרים סיפור של מישהו אחר, לפחות
שידייקו בפרטים. קודם כל היא לא כל-כך יפה. שנית, היא מקנדה
ולא מארה"ב, ושלישית, בכלל תכננה מסע בלי האימא אבל אני לא
מתערבת, רק עושה עצמי קוראת בעיון את הספר ואוזני בתוך הפה של
הדוברת
|
אני לא בטוחה אם אתם זוכרים את החברה שלי מירב, זו שגרה לא
רחוק ממני ויש לה הכל. אחרי שמכרה את המכונית שלה, אנו נוסעות
די הרבה ביחד, היא לבית החולים, אני לאוניברסיטה. אם אני
מצליחה לצאת בזמן, אני גם אוספת אותה. קודם כל, הרבה יותר
נחמד ביחד, ושנית כל היא כז
|
ניסיתי למשוך אותה בלשונה, לברר מה בדיוק אירע בחופשה, ניסיתי
להעלות השערות, שמצאה את גבר חלומותיה, זכתה בקזינו, אך חברתי,
שלא כמינהגה, מילאה פיה מים. סירבה בכל תוקף להכנס לפרטים.
מסתורית ומהורהרת, רחוקה ממני כשנות אור ובעיניה אור חדש. כל
שהצלחתי להוציא ממנ
|
זליק היה צריך להיות המאושר שבאדם, אבל כשפגשתי אותו לראשונה
היו כתפיו שפופות ומבטו מרוחק. לא הצלחתי להבין את העצב
שבעיניו כי בעצם לא היה חסר לו מאומה, לדעתי. מה לעשות זליק,
זה שהיה לו הכל, לא היה מאושר.
|
אם הייתה צריכה להשתמש במילה אהבתי, כשחשבה על אבא שלה, כל
שהייתה יכולה לומר הוא כי אהבה את הדרך שבה בחר למות. חיכה
לה עד שחזרה, טרם כיווץ את כלי הדם הגדולים המזינים את ליבו,
אלה שיגרמו בסופו של דבר להתקף לב מסיבי. כמובן גם טרח
להתאשפז למשך שבוע ימים.
|
בימים של טרם חוק ומשפט, בלילות שעליהם נאמר "האיש הישר בידיו
יעשה", חי לו באחת מהמדינות, שלימים ייזכר שמה לדיראון עולם,
פריץ דלפון שכל רכושו חלקת אדמה לא גדולה ויהודי אחד לעבדה
ולטפחה.
|
בשבילי עד עכשיו, סקס היה עבודה קשה. לא לעשות שום דבר? רק
לשכב כמו מלכה. נו, אני מוותרת. תום עובר על כל גופי בנשיקה,
מרפרף עלי בעיניו, ליטוף ונשיקה וחיבוק ומציצה. מוציא ממני
קולו רמים ולוחש "שש... השכנים שומעים." וכך זה נמשך שעה
ארוכה. שעה? עד אור הבוקר.
|
"ביקשתי ממנו שלא ימלא את הכד מהברז בחצר שלנו. אמרתי לו
שקודם ימזוג לנו חלב ורק אחר כך, אם הוא רוצה, שיוסיף מים.
אבל לא רק מהחצר שלנו, הוא יכול לקחת מים גם מחצרות אחרות, לא
נכון?"
|
החקירה זכתה לכותרות שמנות בעיתונים ונמשכה שבועות כשכל המשפחה
המורחבת במתח. הבדיקה הראשונית לאחר המוות לא גילתה שום דבר
חריג ויוצא דופן. למעט סימני דקירה בזרוע יד ימין, וכתם כחול
מעל לעין. רמת האלכוהול בדם הייתה די גבוהה, אבל בהתחשב בעובדה
שהיה במסיבה...
|
"אה," הגיב בהפתעה הגלגל השחור. "אתה מרוצה מחייך כאן במים
הקרים? אין לך שאיפות להגיע לשמים, לקפוץ לתוך סלים, אתה
יודע, לשמוע את תרועת ההמונים? "
הכדור האדום שלא ידע על מה מדבר הגלגל השחור, ביטלו במחי יד.
"ומה בעצם כל כך רע כאן, במים הקרים?"
|
פעם לפני היות האדם, הסתדרו החיות ביניהם בצורה יוצאת מן הכלל.
לא ברור אם יד האלוהים הייתה בדבר, או שנאיביות ראשונית הכתיבה
את חייהם. אבל כל חיה דאגה לעצמה ולגוריה, ידעה לשמור את
מקומה ביקום וזאת מבלי להפריע לשכנותיה.
|
הם יוצאים החוצה רק בלילות חסרי ירח. בדרך כלל מחפשים אחר
שאריות מתוקות שנשארו מארוחת הערב. בכלים שבכיור אינם נוגעים,
נראה להם לא אסתטי. אבל אם נשארה על השולחן פרוסת עוגת
שוקולד, יהנו מכל פירור. גם משקה קולה הם אוהבים אבל לא את
הדיאט שיש לו טעם נלווה.
|
האמת שאני בכלל לא מתה על צעירים. בדרך כלל אני מעדיפה אותם
קצת יותר בשלים וקצת יותר מנוסים וקצת יותר חלקלקים, כלומר עם
ניסיון חיים ופה נוטף מרגליות, שגם אני וגם הוא יודעים שזה רק
בצחוק אבל נעים לשמוע.
|
קלטתי את דמותה של גב' בטלהיים ישובה במכוניתה. בתחילה חשבתי
שמשהו קרה וכשראיתי את פניה כבר ידעתי שמשהו נורא קרה, אבל
עדיין לא ידעתי מה. גב' ראומה בטלהיים ישבה זקופה, עיניה
עצומות, עורה מבהיק ולח ופניה חיוורות. אם לא הייתי רואה,
הייתי חושבת שהחזירה את הפ
|
"רוצה לבוא לראות אותי מתקלחת?" היא לוחשת באזני ולפני שאני
מבינה מה קורה היא גוררת אותי למקלחת, ומתחילה להתפשט. אני
עומדת כמו קלוץ. "הסתכלי בי." היא מרימה עלי קול. ואני יש לי
ברירה? נועצת עיניים בעדנה. שדיה עומדים זקורים ומתריסים.
|
כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שלו. אבל כשאבנר ביקש ממני לספר
לו על הפעם הראשונה שלי, פשוט ניתקתי מגע. החלטתי שהכי טוב
שאעלה על הכתב את תולדות הפעם הראשונה שלי. גם כדי להבהיר
לעצמי כמה דברים. אחרי הכל כמה שנים טובות מפרידות ביני לבין
הפעם הראשונה.
|
כל שהוא מצליח לחשוב זה אחת משתיים, או שהוא עדיין נראה מספיק
טוב כדי למשוך אחריו נחיל של נשים או... אבל מיד לאחר מכן מצא
עצמו נעוץ כדורים ועיניו תקועות ברקיע. אם היה לו זמן לבטח
היה חושב לעצמו "טוב למות בעד ארצנו" אך הכדור הקטן שחלף ברקתו
היה כל כך פתאומ
|
ידעתי שזה הסיבוב האחרון. רק קיוויתי שאוכל להיפרד ממך כמו
שצריך. את יודעת, לנהל את אותה שיחה בין אב לבת שאף פעם לא
קיימנו, אבל את הגעת מאוחר מדי, לא שאני מאשים אותך, אני יודע
שהגעת ישר מהשדה, אבל חשבתי שוויתרת עליי
|
ניסיתי להכיר לה כל מיני, אבל את הרי מכירה ת'הסיפור: זה עקום
וזה גבוה וזה לא חכם, את יודעת. והיא, מה אומר לך באמת פצצה,
שיער בלונדיני תלתלים. כזו פריקית שלא דופקת חשבון לאף אחד.
מתגלגלת עם כל מי שמוצא חן בעיניה. את יודעת.
|
כשהייתי קטנה עוד יותר, אפילו צילמו אותנו ביחד מתנשקים, ואחר
כך שלחו אותנו כשנות טובות לכל המכרים. בהתחלה קצת התביישתי,
אבל אף אחד מהחברים שלי בגן לא ראה את "השנה טובה". רק הדודים
הרחוקים שאימא בוכה כשכותבת להם מכתבים, ומוסיפה "שיהיו לי
בריאים
|
"תראי את פנינייה שלי," מתגאה הדודה. "ילדה כל כך שקטה. את
יודעת שאת כל הזמן בכית? מרגע שנולדת לא הפסקת לבכות." נותנת
בי מבט, "כשבאתי לבקר את אימא שלך, שקלה אולי ארבעים קילו.
ואילו את כבר היית כזו שמנה. את כולה מצצת ובכל זאת כל הזמן
בכית. רק על הידיים.
|
התפשטה באיטיות תוך שהיא בוחנת את גופה ההולך ומתגלה לעיניה.
לא ברור אם הייתה זו העייפות שהשתלטה עליה באותו רגע או איזה
ניצוץ ממזרי שהתעורר בשעה שדמותה נשקפה אליה מתוך המשטח החלק
אבל מחשבה אחת קטנה התפרפרה לה אי שם, כמעט ללא שליטה.
|
אידיוט, מטומטם, דביל שכמותי. דווקא אני הייתי צריך להמציא
תחרות מטורפת כזו, עם מגף של גוצי. כאילו שלמי שיש הרגל הכי
קטנה והכי עדינה, יש לה גם הכי הרבה תאים אפורים. בעין שלי
שטעיתי. מי שנולדה משרתת תמות משרתת. ומי ששרתה אדונים רבים,
תרצה שאדונים רבים
|
לינור נזכרה בחיוך בפעם שסבא הביא לה צב אותו שחררו אחר כך
ביער שממול. בשבוע האחרון רמזה לו שהיא רוצה בובה, חברה
לברברלה הקטנה שלה או לפחות כלב לבן עם אוזן שחורה. יכול להיות
חי או כזה שאם לוחצים עליו עושה הב הב-הב, אבל הגביעים ניצבו
לפניה שחורים ודוממים.
|
אם תתני למייקל לרקוד אתך, אולי יבוא אחר כך לעזור לך בקטיף,
אבל חסר לך שתכנסי אתו למיטה הרי כל העיירה תדאג אחר כך לספר
לי. אז באמת לא כדאי לך. ואל תשכחי להרים טלפון להורים שלי
לכבוד החג וללכת לשהות עימהם בערב החג - את זוכרת על איזה חג
אני מדבר, נכון?
|
אז פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, גר לו בעיירה קטנה בחור צעיר
ויפה טוהר. החיים בעיירה היו קשים מנשוא. מגפות, שפקדו אותה,
הפילו בה חללים. פלישות של אויבים מעבר לגבול בשילוב של בצורת,
שאחריה הגיחו סופות, הצליחו לשסע את רוחם של בני הכפר והם
הסתובבו כאובים ומד
|
יש לי עכשיו שתי ברירות. ללכת לישון כי אני עייפה או לקרוע את
העיר כי עכשיו בוקר. אני כמובן מעדיפה את השנייה. נו, טוב
יורדת למטה שותה איזה כוס קפה קטן בלובי. ועד אחד - "צרץ איט
און מיי רום נמבר," אני אומרת למלצר. מפתחת שיחה לא מחייבת עם
איש נחמד שקוראים לו
|
אתם באמת ובתמים חושבים שלאלוהים אכפת מכם, ושאם תמשיכו להתפלל
אליו כל כך חזק הוא יקשיב לכם? היכן היה בכל הפעמים האחרונות
שהתפללתם אליו, האם הקשיב אליכם, האם שמע? האם משהו השתנה
בחייכם העלובים, חסרי המשמעות? ואתם מטומטמים חסרי בינה ותבונה
תמשיכו למרות הכל
|
בוקר אחד יצאתי כאילו לבית ספר אבל חזרתי הביתה. לא התחשק לי
לשבת בכיתה מאחור ולחכות שהשעון יגמור את מסלולו. הבית היה ריק
ואני, מתוך שאיני יודעת על מה חשבתי, התחלתי לנבור במגירות
בחדר השינה של אימא.
|
הקבוצה שנתאספה לקבלת מידע אחרון לפני ההמראה דמתה יותר לקבוצת
ממתיקי סוד של כת חשאית או לכאלה המתכננים הפיכה. ישבו דרוכים
וזקופים בכיסאות-תלמיד דגם מוקטן, מאזינים ורושמים הנחיות:
טמפרטורה, מטבע, מזג אויר, טיפים ופטנטים. אפשר היה לשאוב
החוצה את כל החמצן
|
"אוי, כשיגיע יומי, למה להכביד עלייך, גם כך את טורחת יותר
מדי, וחוץ מזה היום זה יצא הרבה יותר זול, כי קניתי שניים
ותמיד משלמים פחות כשקונים הרבה."
|
"תשמע," אני אומרת לו בקול שקט ורציני, שלא ירגיש שאני מפחדת.
"אני רכוש צה"ל עכשיו. אתה רואה את המדים שלי? אז לא כדאי לך
להתעסק איתי כי אז יהיה לך עסק עם כל צבא ההגנה לישראל".
מטעימה כל מילה, "ואם אתה לא מפסיק אני קופצת עכשיו תוך כדי
נסיעה."
|
באותו לילה ממש נולדו ברחבי העולם, בכל עיר מרכזית ואף
בעיירות הנדחות, ילדים ששמות כולם התחילו באות א'. כמובן
שילדים אלה דמו גם להוריהם, אבל לכולם היה כתם לידה בהיר מעל
ללב. כולם שקלו ארבעה קילוגרם בדיוק בעת לידתם, וכולם התפתחו
במהירות מפתיעה.
|
לאחר שמלאה מכסת חובותיה גילתה שאין יותר אף בול בתרמיל. ברגע
של התרגשות ותושייה לקחתה מעטפה ריקה. הכניסה לתוכה שטר מנייר.
ישבה וכתב מכתב מנומס לפקיד הדואר שהתחיל כצפוי "לפקיד הדואר
שלום." צרפה את שלושת המכתבים נטולי הבול, הטביעה נשיקה
אדמדמת
|
אני מקשקשת ואתם אפילו לא יודעים על מה אני מדברת נכון? אז
תשימו את המיקרופון שלכם קרוב לפה שלי, ככה. ואת הפרוז'קטור
תזיזו קצת כי הוא מסנוור לי את הפנים, ככה. אני גם חושבת
שכדאי שהמצלמה שלכם תזוז קצת ימינה כי הצד הימני שלי יותר
פוטוגני. ועכשיו תקשיבו היטב
|
המדרחוב הוא פסק רוח רענן. אבל החום של יולי-אוגוסט סוחט כל
טיפת חמצן מריאותיי. האנשים היום קצת פחות נחמדים. אחד מנסה
לכייס אותי ואני תוקעת בו מבט אימתני. השני מנסה להתחכך בי
מאחור ואני בלי משים דורכת לו על הרגל ומתנצלת בחיוך של מבוכה
סליחה לא התכוונתי.
|
זה יהיה יום סתו קריר, אבל הרוח לא תנשב וגם עץ הברוש הישן
יעמוד דום. למעט צמרתו המקריחה שתניד ראשה להיכרות ותלחש כמה
טוב לראותך בכאן, מה נשמע ומה שלומך וכיוצא באלה עניינים
שברומו של עולם אם מאזינים להם.
|
ההחלטה החלה להתבשל טיפין טיפין. תחילה ניסה להלחם בה לדחוק
אותה מתוך ראשו אך זו התעקשה לשוב ולחזור. חסר אונים, נתן לה
לחלחל לתוכו חודרת, מתפשטת, כובשת, משתלטת - ניצחה.
בעצם.... בעצם למה לא? האם לא יהיה זה הפתרון הכי מוצלח לכל
ייסוריו? עתה העלתה המחשבה חיו
|
ככל שהתרחקתי, התחזקה הרוח. גשם דקיק מהסוג המלטף, החל לנשק
שערות ראשי. לא יודעת מה משך אותי לנסות להגיע לבית הקברות,
אבל ליד עץ האלון הזקן עצרתי. התיישבתי על אבן גדולה מתחת לעץ
האלון הזקן וטיפות הגשם התערבבו בטעם המלוח, עד שהחשיך.
|
ואימא שעדיין אינה שלי, הולם ליבה הולך ושוקט, והיא ממהרת
לחצות את הפארק בדרכה לבית החולים. משמרת לילה של ליל ששי
שכנראה לא תהיה שונה מכל המשמרות האחרות - מאוד עמוסה. בדרך
עושים הטלטולים העדינים את שלהם ולפני שהיא מספיקה לדחוף את
דלת הכניסה ולחדור אל האור
|
נכנסה הביתה ושבה גוררת אחריה את השמיכה המשובצת, את צעיף הצמר
האפור ואפילו טרמוס מלא בתה. על כפות ידיה חבשה את הכפפות
החומות, אלה שקצות האצבעות הדקיקות נובטות מהן משולדות
וצנומות. התיישבה על הדרגש, פניה אל עבר הפשפש הפעור לרווחה,
והיא ממתינה. אולי ישובו?
|
לא תאמינו לי. הבן שלי נכנס למחשב וכמובן שהדפדפן עולה מיד על
דף הבית, והיקיר שלי מתחיל לקרוא סיפור ומתגלגל מצחוק. אני
מקווה שזה סיפור של בונצל אבל לא. הוא עלה על סיפור שלי
ועכשיו הוא צוחק. "איך שהליידי הזו כותבת סיפורים משו משו."
הוא אומר
|
אז ככה אנו יושבות אוכלות עוגת פורפרה כזותי מיוחדת ושותים קפה
הפוך שלושה צבעים ושרי אאוט אוף דה בלו מתחילה, "תשמעי
יקירתי," היא אומרת לי. "המצב בלתי נסבל ולא יתכן, ואני ממש לא
יכולה יותר. תמצאי לי בבקשה איזה קשיש מסכן כזה שאין לו
כסף."
אני כמעט בולעת א
|
"אל תשאלי מה קרה," אומרת מירב ונכנסת למכונית. אני כבר מכירה
את הפתיחה, אבל מצב הרוח שלי לא כזה איי י יי, אז אני רק
מתניעה ואומרת, "את בטח תספרי לי". היא, מירב, אינה שומעת.
מניפה ידיים והופלה נופלת לתוך הסיפור. אפילו את הרטיבות
מרגישים בקולה.
|
פיה משוך באודם אדום ובוהק, והיא משרבבת כל הזמן את שפתה
התחתונה כאילו מתחשק לה לנשק מישהו. והחזה שלה, מאמא מיה, עוד
מעט יפרוץ החוצה מתוך החולצה ההדוקה. אבל יש לו מקום לפרוץ
כלפי מעלה כי יש לה מחשוף ענקי ואפילו לא צריך להתאמץ לראות את
השביל.
|
ואז עמוסי מתנפל עלי. קורע לי את הטי שרט שורט את כתפי בציפורן
הקטנה הארוכה שלו, מדביק נשיקה רטובה לכתף הפצועה, "אוי כמה
שאת יפה וחמה."
"עמוסי תפסיק," אני אומרת ואחר כך צועקת, אחר כך בורחת, אבל
הוא אחרי.
"תפסיקי, הרי זה בשביל זה הזמנת אותי לדירה לא..."
|
היא עומדת לבדה בתחנת הרכבת. בידה האחת מזוודה לא גדולה, רק
מעט בגדים לקחה עמה, גם כדי לא לעורר חשד וגם כדי לא להכביד.
בידה השניה מתחת למעיל הגשם, הכינה סל עם מצרכי מזון, כאילו
יוצאת לפיקניק. איש לא יחשוד בה שהיא בורחת.
|
אוף, אפשר ללכת הביתה ולשכוח מהאף? נדמה לכם. על אף עם
היסטוריה צריך לשמור, צריך להשגיח וצריך לבדוק. אחת לקצת
קופצים לפלסטיקאי, כן, אתם כבר יודעים אומרים תציץ באף שלי.
בפעם האחרונה שהייתי, פסק: "צריך ביופסיה." אז מה, אחרי זה
מחכה לי עוד ניתוח MOSS. לא, אומ
|
ערב אחד, פונה אליי לנה, קצת מגמגמת, ושואלת לעצתי בענייני
רופאי ידיים. ולמה דווקא אליי? כי יודעת היא ששברתי לאחרונה
גפיים מיותרות ואני מצויה בענייני רופאים. אני שולפת את פנקס
הכתובות שלי אך לנה עוצרת אותי - "אבל לא רופא רשמי. שלא יודיע
לשלטונות".
|
וכך התפזרו שלושת הילדים לכל קצווי ארץ. עלו גבעות, פרחו על
גבי כדורים פורחים, ירדו בקעות. לא אכלו ולא שתו, ממוקדים
במשימה כאילו הם חלק מ-Reality TV. כעבור שבוע חזרו עייפים אך
מרוצים כמו לאחר טיול שנתי ומיהרו לגשת אל האב.
|
האזנתי לכל מי הצעות בנוסח של "תיקחי את זה, ותעשי את זה,
ותלכי לכאן ותבואי לשם," אבל נייט. מה זה נאדה, ריאן-די-טו,
גורנישט-מיט-גורנישט. שום דבר לא עזר. לא תאמינו לי אם אספר
לכם שירדתי אפילו לאילת, וקפצתי לים המלח ואפילו הגעתי עד
לונדון לכמה ימים אבל בשום
|
"אבל כאן," אמר, "לא אוכל לנשק אותך." הלב שלי החסיר פעימה.
אבל הגבתי במהירות. "אתה יכול לנשק אותי כאן אם אתה רוצה."
|
"אולי תזוז?, אתה מועך אותי לגמרי," התעצבנה שלי. "אתה חודר
לטריטוריה האינטימית שלי ואני לא אוהבת את זה. מה זאת אומרת לא
אוהבת , תזוז כבר, אתה חונק אותי, תן לי קצת ספייס, נו כבר."
"בחיי," התנצל אותי. אני ממש לא אשם, אבל צפוף כאן ומחניק.
|
שנים לאחר מכן, כשתמר, שהיא כבר חברה שלי איזה עשרים שנה,
וקצת, תספר לי בטלפון, תחזור התמונה הזו של נחי ומזוזואיקון
לחיים שלי. תעמוד ותקפוץ ואני לא אתבייש ואעשה ריקוד אינדיאני
כזה מהיר ואצעק לי בשקט י ש, ועוד פעם עם היד למעלה י ש!
ולמרות שאני לא מאמינ
|
"רומניה היא," מטיח הרב בבנימין, "אישה סוטה שאינה שומרת על
כשרות, שבארץ מוצאה לבטח אכלה חזיר ולא שמרה על כללי נידה. בה
האשם על מה שקרה לבנך. אם היית מתחתן עם אישה יהודיה כשרה, היו
לך היום שני בנים מוצלחים. לא אל אלוהים עליך לבוא בטענות - רק
אל האישה."
|
בגיל עשר מכרו אותי לסוחרים שעברו בכפר שלי. היא מנגבת את
עיניה, אבל הן ממשיכות לדמוע. אז קראו לי עדיין סם-מיי. הייתי
ילדה מאושרת, אבל רזה, רק רעבה כל הזמן. אהבו אותי בבית, אבל
אחרי רעב, אחרי חורף קשה, מכרו. ככה, חשבו שאני אחיה טוב, אבל
הרעים לקחו אותי בכוח
|
אני עדויה בגבס, לתפארת מדינת ישראל, מקצה האצבעות עד מבוא
עולם. כבד, רטוב וקר ואפילו לא התקלחתי. רק פגעו קשות ברכוש
צה"ל כי לבולוניה אין זמן מיותר לבזבז ובמקום לאפשר לי להוריד
מכנסיים כמו שצריך הוא פשוט קורע אותם בשיניו. אם זה לא היה
חדר מיון
|
ביום השביעי זיהה עקבות רגל עדינה ליד הנהר. עקבות הריח הנחשק
והמוכר שכנו בתוך טביעת הרגל העדינה. לו ניתן לו, היה מתפלש
בעפרה. עוד הוא רוכן על התבנית, ורוח עזה החלה נושבת, מעיפה
עלים מיובשים ומשבשת עליו את דעתו. כשראה צל עדין חולף על
פניו, לא היסס, שלף את ק
|
כל הלילה אני שוברת את הראש ומנסה להיזכר מי זו סילבר ולמה היא
רוצה אותי, וכל שאני מצליחה לעלות מן האוב זה רק אבק וזיכרונות
ישנים. אוי בוסטון, בוסטון כמה אהבתי אותך. אם היו שואלים אותי
מה דעתי על בוסטון הייתי מודה ללא היסוס שכאן ביליתי את שנות
חיי היפות
|
אלווירה שוכבת על המיטה, מיכאל בנה לו טלפון מגליל ריק של ניר
בית שימוש. שם אותו על הבטן של אלווירה. שם את הפה על הטלפון
מקרטון וצועק: "ילד שלי, דניאל חמודי כאן אבאל'ה תסתובב, כן
לכאן. זוז לכאן דניאל. אתה שומע? זה אבא שלך" ואחר כך שר לו
"ישמחו השמים."
|
בסיבוב אני רואה אותו. מדי ב' לא תקניים. קיטבג שיותר גדול
ממנו, עוד תרמיל גב, עומד. אני רואה על פניו שהייאוש כבר גמר
אותו. כבר אין לו כוח להרים יד. אני עוצרת ופותחת חלון. מתוך
שאני כבר מכירה הוראות מטכ"ל, מציינת את היעד שלי. אני מגיעה
ל....
|
ביליתי בתחנת המשטרה כארבע שעות מתישות. בדקו את הדרכון שלי,
ואת תכולת הארנק - שלוש פעמים. הריחו אותי, שקלו אותי (אוי
לבושה) ובעיקר תשאלו אותי שוב ושוב האם אני מכירה את האשה
ההיא, כמה זמן ישבתי לידה ומה היא סיפרה לי.
|
לאמיתו של דבר התחלתי לעבוד עליו לפני כמה חודשים אבל עכשיו
הוא פשוט כותב את עצמו. מה זאת אומרת כותב? זאת אומרת שאני
מקלידה משפט במחשב והמשפט הבא פשוט נכתב מעצמו ועוד מעט אם לא
יהיו אירועים משונים ובלתי צפויים במעגל הפרטי והכללי שלי
יהיו לי כ 200 סיפורים
|
"אדוני, המנהל החדש הגיע," פניה של אסנת מציצים מעבר לדלת החצי
פתוחה ואחר כך נכנסת הפצצה הבלונדינית הכי מרשימה שראיתי
בשנה האחרונה. מה זה בשנה האחרונה בכל חיי. תערובת של רגלים
ארוכות ושפתיים נוצצות. היא מושיטה לי יד מטופחת, אבל כל שאני
יכול לראות זה רגלי
|
לא, אל תבקשו ממני כיום, להסביר את טיבם של אותם פירזוזים.
אסתפק רק בתיאור כמה עובדות ומעשים, אולי כך תבינו במה דברים
אמורים.
כשאימא קמה בבוקר, כבר חיכו לה הפירזוזים ליד המיטה, ביחד עם
כוס קפה מהביל, ונשיקה. והילדים, תמיד שמחים.
|
יורם היה מאוכזב, כמו כל גבר אחר במצבו, אבל לא מבוהל יתר על
המידה. היא בסך הכל אשת רחוב, ניסה להרגיע את עצמו, לא שזה כל
כך סייע בשיפור מצב הרוח. מיהר לחמוק מהמיטה, מזג שארית היין
בכוסות הגבוהים, חייך באומץ לתוך עיניה שם מצא רק בוז ולעג.
|
אתם שחולבים כל השנה ידידים ובני משפחה, מורים וחברים או לפחות
מנסים. דעו שיש לכם עכשיו קלף מנצח בכיסים. רוצים להשיג עוד,
אז בבקשה נא לגשת בזהירות ובמהירות למלאכה. חיוך רחב, בטן
בפנים ו...
|
כשגדל רכש את שאר הסודות מסבתא תחיה, דרך גבר באשה, ודרך
המיטה, ועוד כמה סודות ולחשים שטובים לחיים ובעיקר טובים
לעינוגי נשים. סבתא תחיה גם לימדה אותו גם כיצד מכינים משקה קל
מפרחי הדמדומית של אביב, שטוב נגד כאב בטן ומעולה להתרגשות
ועינוגי אשה...
|
"אני רוצה לרטש תמונה ישנה, לא חדשה. אמרה ביבושת, לשפץ אותה
קצת."
"מה שתרצי. אם אוכל אעשה בשבילך, בשבילך במיוחד."
|
האם ייתנו לי להישאר שם? ובאמת אצטרך לחלוב פרות כל בוקר? אני
הרי לא יודעת לעשות כלום. אני מעיפה מבט חטוף בידיי הלבנות
שאימא טוענת שיש בהן חורים והכול נופל מהן. אצבעות שמנמנות
שלא יודעות לעשות הרבה לא לשטוף כלים ולא לסדר מיטה ואפילו
לשטיפת רצפות לא יצלח
|
חיוך של סיפוק מרוח לי על הפנים וד"ר פופובסקי, הכירורג הבכיר,
מרים גבה. "שווסטר, מה את עושה כאן, משעמם לך בבית? בא לך כוס
קפה עם הרופא הכי אהוב עליך?"
"רק אם אתה מכין," אני שולפת איום.
בטח. ד"ר פופובסקי שאתה תכין לאחות כוס קפה? אני חושבת בלבי.
|
בינתיים קולטת אותי אורית ומנפנפת לי בפראות. לא מתלבטת אני
ניגשת.
אורית מחבקת אותי בהתלהבות, מוחצת את צלעותיי לעייפה.
|
אני, חשב אדון לוי, כבר החלטתי. זהו. פתח ביד רועדת את קופסת
הסיגריות המתחבאת לו בכיס הפיז'מה הכחולה שלו. זו שסמל בית
החולים על גבה ועל מקום הלב. דומה לטלאי הצהוב, להזכירך מאין
באת ולאן אתה הולך.
נותרו לו עוד שתי סיגריות בדיוק.
|
לילית מיהרה למלא רצונו. כך התנהג במאה הקודמת, בתקופת המלחמות
הגדולות. ואחר כך כשהחלו מעשי הטרור העולמי. הפריחה חזרה
ללחייו, אפילו הסקס השתפר. אבל עכשיו, עם הכתמים האדומים והכל,
אין ספק, הלילה תחגוג עד כלות החושים.
|
ופעם תכננה אפילו להפוך להיות נערת ליווי באיזה מלון מכובד
בחדר יפה עם שירותים ומקלחת. לקוחות קבועים שמריחים טוב
ולבושים בחליפות שלושה חלקים. אבל עכשיו? אולי איבדה את היכולת
שלה? אולי כבר אין סיכוי שתהפוך להיות מקצוענית אמיתית?
|
כשהגיע הגבר, שמאוחר יותר הפך בעלה, צפתה בדריכות במאבק הסמוי
שהתחולל בינם. מהמבט הראשון, הייתה ביניהם איבה נסתרת אותה
ניסו שניהם להסוות. היא ידעה שיגיע הרגע בו תצטרך לבחור בין
השניים. חשה חסרת אונים. רצתה בשניהם והתקשתה לבחור.
|
הוא אף פעם לא שם עליה קצוץ. כשהייתה קטנה. היה מבטיח לבוא,
והיא הייתה עומדת שעות על המרפסת מחכה לו, בוכה. היו שנים
שאחרי כל ביקור שבוטל, היינו רצות לחדר מיון בגלל התקף קצרת .
ואז יום אחד אמרה לי, "אימא, די, אני לא רוצה שימשיך לשחק עם
חיי, טרקה לו הטלפון
|
קרני השמש האחרונות משחקות מחבואים על השמשה, בעוד אני מנסה
לנתב דרכי בין מכוניות הממהרות הביתה. לי אין כבר כל סיבה
למהר. כשאגיע, אני מקווה שאוכל ללטף לחי ולהיפרד, לתמיד.
|
עד היום אני מנסה להבין ולשחזר בדיוק מה היה, אבל התקליט שיש
לי בראש כנראה נשרט דווקא במקום הזה, גם אין כבר את מי לשאול.
הוא הלך ראשון, מזלו שלא סבל. קצר ולעניין. אימא לעומת זאת
גררה את סופה המר, כמו חייה. בעצב תלדי בנים ובעצבות תסיימי את
חייך.
|
כשירד הלילה והוא
לא ממהר
שוב יישאר
רק הד פסיעותיך
בחצץ
וצחוקך
המתהולל
|
החיים ממשיכים במרוץ רצחני
פעם אתה ופעם אני
וכמה שלא נשתדל ידידי
אתה דופק, אני הנדפקת
|
אצלי אין חדש
מחדדת עיפרון
ולפעמים עכבר
חולמת על שהיה
ועל שכבר נגמר
|
מכל פרחי הגן
רק בך רציתי
למרות שמרחוק
אינך נראה שונה
מהאחרים.
|
Get your Viagra from a trusted, private
and reliable website. We ship worldwide!
|
כן, פה ושם צילום של הורה מתאבל
ממלחמת קוריאה או וייטנאם
דגלי האומה בארלינגטון
הקראת שמות על ידי מתנדבים
|
עדיין יש לי בית
לא לזמן רב
יום יבוא וגם אותי יגרשו
לישון על מדרכה ביום קר וגשום
|
למה הוא ישן על מדרכה
ולא במיטה רכה וחמה.
על מה הוא חולם בלילה,
בפינת רחוב נטושה.
|
מעניין אם אתה חושב עלי לפעמים
מסתבר שכבר לא
נח במרומים על כרית רכה לוגם
מרטיני און דה רוקס
|
ידידות תלויה בדבר
ולא משנה מה גודלו וערכו
אם יש לך אתה המאושר באדם
ואולי המחובר
חי באשליות
|
לחזור אחורה בזמן
לשנות מהלכי חיים
לו הייתי יכולה
הייתי משנה
|
רובנו נרתע
בדקות אחרונות
גונז תוכניות, וממשיך לחיות.
|
סרט צהוב
לא חיבקת עץ בסרט צהוב
לא חשבת כי אחזור
שונה
|
אֵיזֶה צֶבַע יֵשׁ לאַלִּימוּת
אֱדוֹם לוֹהֵט שֶׁל ש-ְרֵפוֹת
וְלִסְתִימַת פִּיּוֹת?
לָבַן שֶׁלֹּא נוּכַל לִקְרָא
אֶת הָאוֹתִיּוֹת
|
אי שם איבדתי את האמון בבני אדם
את האמונה כי מחר יהיה יותר טוב
או כי תבוא לעזרתי אם אקרא
|
אני חשה את הדרדור
הזחילה האיטית של השכחה
|
האביב שוב מאחורי הכותל
מקושט ככלה לא תמימה.
|
זקוקה בדחיפות ובנואשות
לאביר על סוס לבן או אופנוע
מוסטנג או סתם כרכרה
שיפשוט על הרעים
וייקח מהם בחזרה את כביסת הרש
ויחזיר לעניים
|
אגלי טל מתנוססים
על מצחה
ככוכבים
בעת זריחה
מלכת הלבבות
והשירה
|
ביום שאפסיק
לחלום
אמות
נשמתי אחזיר
במהירות
אנתק גופי מכאן
|
שטות של הוליווד
שהדביקה את כולם
צלצולי פעמונים ונגינת מלאכים
למאמינים
|
אהבתי השנייה קבורה
תחת הררי זיכרון ושכחה
אי שם בינות הרים
כחולים ופלך מפכה
כבר לא בוכה
|
אוהב לא אוהב זאת השאלה
וכמה עלי מרגנית
קפחו את ראשם בגללה
|
מצוידת בשני כלבים וחיוך
אני משכיבה לישון את המאחרים
הלומי המסיבות
והשיכורים
|
מקבילה את פני גבוהה ויפה.
בחדווה, חיוך, גם קריצה.
|
מציצה לפעמים
בהיחבא
מחפשת שיר
מחמם
|
אחרי הגשם מגיחות הציפורים
לרדוף שיר אהבה רענן
לצייר קשת עגולה
|
אחריי יתעוררו געגועים, קצת
|
כשהמילים תתבענה
את עלבונן
|
רק אתמול ריחמתי
והבטחתי לא עוד
|
לא להישאר לבד
כשהלילה יורד.
להתעורר מרוצה,
לניחוח קפה.
|
כבר אמרו ידידינו
אל תסתכל בקנקן
ואל תחפש מה שאינבו.
|
כבר קטלתי את כל מלאי חלומותיי
אחד לאחד סימנתי ומחקתי
כבר נפלתי מכל הררי שאיפותיי
|
שניהם בני אדם,
עם רגשות ואנרגיה.
שניהם משחקים אותה,
לרוב במפגיע.
|
אישה של יום
אינה של לילה
שחלומותיה התמוססו
בצל השחר העולה
|
שם רקפת, פה אלון
עורבני וקופידון
משמשים לה כעיתון
לארוחת הבוקר.
|
אל נא תלך מעמי
גם אם ארחיק נדוד. לחפש
אוצרות, בעולמות זרים,
|
אלף לילה ועוד לילה
סיפרת לך סיפורים
|
אלף נשים לשלמה
לענג לילותיו, לטרף יומו
אלף אלפי פעימות ללב מתרוקן
וידון וידום
|
לא, היאוש רק הולך ומתרבה
כאמבה בצלחת פטרי חומה
כרימות בבריכת דגים מעופשת
מתנפח כגידול מיוחם
חודר לתוך נימי הנימים
|
האם חייכת
לפני הסוף
הכל אני זוכרת
רק לא את הקול
|
אל תתנצל
אל תתקפל
אל תהיה נמושה
עמוד על שלך
|
אם יין מרדים אותך
עדיף בלי
לא כדאי שתשתכרי
ולא תדעי
בין ימין לבין שמאלה
בין קימה ובין קינה.
|
אם לא הייתי
היו צריכים להמציא
ליתן לי שם וגזרה
מקום עבודה ומלאכה
אבל משהייתי
תם זמני עלי מקום
|
לא נותרה בי
לא באדם ולא בבורא
|
במאבק הנצחי בין רצוי ומצוי
עדיף לחבק מים מאוויר
אוויר אולי קריר ונעים
אבל מים מגיבים לקיר.
|
האמת שלי
אינה האמת שלך
חסרת אותו הגוון, הצליל, והמרקם
|
תמיד להסתכל קדימה
לא תמיד יש מה לראות שם
לספור עד עשר, רק אם יודעים
שיהיה זמן לעוד מספר
|
הגיב בזלזול האני העליון
הצחקת אותי מן הסתם
הרי אין דומה ומה לי
אני הגדול מכולם
|
עדיין אוספת מצוות
מחייכת אל זר שצועד
בנתיב
ליבו בידו
והוא מתפלל
|
אחריי, לא יבכו רבים
אולי שניים שלושה
ארבעה חברים
שני בנים
|
אתה עדיין משתייך לקבוצת מיעוט שטרם שוחררה.
אך אחרי העבדים, הכושים
בני המיעוטים ואולי גם הנשים
מי יודע?
מחר אולי יגיע גם תורך.
|
אשרי האיש
שעדיין
מאמין בכוח עליון
בצדק ויושר
בבוא יום אחרון
|
הוא בא והולך
כל עונה.
נזכר כשהמועד מתקרב
מתקשר, ממוחזר
נופת צופים וערגה,
|
שאיני צריכה לרדוף אחרי מה שלא נתפס
איני זקוקה יותר לקסמים
של תסרוקות מגביהות כנף
עיניים משוכות בפוך ושפתון שלא נמחק
|
כל יום שחולף,
מרחיקני
מאתמולים שכבו
מבלי משים,
מקרבני
לאלה שטרם נולדו
|
בִּבְדִידוּת הַזּוֹ אֲנִי
אַף פַּעַם לֹא לְבַד
יֶשְׁנָן הַמַּחְשָׁבוֹת הַנְּעִימוֹת
וְהַמַּפְחִידוֹת.
|
באין רואה התחמקתי
הלכתי לאיבוד
התמסטלתי
ועתה אני מדדה
|
לא, לא אוכל סלוח על בגידה
על סכין בגב
על שקרים וכזבים ומרמה
לא אוכל לסלוח
על שפלות רוח ותככים
|
כשיגיע יומי לתן את
הדין
מי יעמוד לימיני
|
בדידות היא שוב מילה גסה.
זרועות חובקות את האוויר,
ואת החשכה.
ושום דבר אינו מצליח למלא את החלל
לא טלוויזיה מזמזמת, לא זריחה.
|
בהמה לעולם תשאר בהמיה
גם אם תעטה על גופה מחלצות
ולשונה בחמאה תלפף
|
בוא הביתה, הן לא אבקש דבר
לא נשיקה לא ליטוף אפילו לא מתנה.
רק לדעת שבריא אתה וטוב לך
מתרוצץ כל היום בחוץ בשדה
השלום לך היום?
האם אתה מרוצה?
|
אל תשכחו
לקחת אוויר נקי לריאות
לחבק את הקרירות
לטייל במעלה הקומון
|
בזכות שלושה דברים העולם מתקיים
הדברים המשמינים
הגירויים הממכרים
והגופות המפתות.
|
עוד בטרם הנץ השחר,
אני כבר בחוץ,
חוצה תעלות.
יוצאת לעבדות הבוקר,
|
בין לבין
בין כסה לעשור
בין מלחמה לכמעט שלום
|
החיים הטובים?
רק שאלה של השקפה
וזוית ראייה
|
ביקשתי יד
אז זו מטיילת במקומות נסתרים
ופרושים לרווחה.
|
יוסי השוטר היה פעם ילד מוצלח
והיום, שוטר בדימוס, כבר לא פרחח
בשול דרכים עומד (בהתנדבות ) מבוקר ועד ליל
לא שותה ולא אוכל ולא יושב בצל.
|
בלעדיך קשה
ואתך קשה עוד יותר
|
במותי, אל ספוד
רק לחש
הנה עוד אחת
מסתלקת
ולא נדע.
|
רק חבריך בני אותך מפלגה
וידידיך משכבר הימים
חברים לפלוגה
יריעו לך דום
ויעברו לשיח הבא
|
רק זיכרונות לחים
ימלאו החלל
ושיטפון דמעות
יציף מבואה
|
במהלך החיים אני מסודרת.
אך בלילות אני מייחלת,
לפעימות לב מואצות,
לקצת שברון לב,
לא משהו רציני,
|
הכישלון בדרך כלל יתום
עומד בפינה ומחפש הורים
ואיש לא רוצה לגעת בו
פן את אצבעותיו יכתים
|
אתה רואה אותי בבוקר, גוהרת מעליך
ורואה אותי בלילה, עת אתה הולך לישון.
ורוצה אותי יפה רכה ואנושית,
ורוצה אותי עכשיו ורוצה אותי תמיד.
|
טוב, הם לא ידעו
שאני מקשיבה
אז חזרתי מהר
לשנות מנגינה
|
הִיא לְצִדִּי, עֲדַיִן מְנַמְנֶמֶת
שׁוֹמֶרֶת צְעָדַי וּמַמְתִּינָה
כְּשֶׁאָקוּם תִּהְיֶה לְיָדִי
תֵּלֵךְ אַחֲרַי
תִּסְרֹק פִּנָּה אַחַר פִּנָּה
|
גברים וחתולים כל כך דומים
בליל קיץ מייללים מיוחמים
וכשעוברת העונה...
מחפשים חתולה חדשה לריגושים.
|
אחד לאחד אני
מאכזבת אותם
ואת עצמי
|
לא היה צריך יותר
והאש פשטה
וטיפסה לחצר
|
שנים משוחחת עם עצמי
בת שיחה מעולה
|
רק בלבי הגעגוע
צומח כמו גידול מיוחם
למה שהיה
למה שתם
|
גם אני אבן
מתהפכת באין מפריע
מאזינה לקולות
הלילה המרגיע
|
אני מתגעגעת
לקפה עילית
לגבינת פטה מלוחה וסימפוניה
לאורז מלא
|
נכון אמרתי
תעזוב לא צריכה דבר
אבל יכולת להביא לפחות גפרור שרוף
מותר
|
כל חיי אני דואגת
לדברים הלא נכונים
וחוששת מסימנים
|
דובה גריזלית גידלה אותי
על אדמה קפואה
לשונה האדמדמת
מחתה את הדמעה
|
שדים חושפות, גם עצמות האגן
קולב ריק מהלך ליוצר מתוסכל,
ששונא נשים ובגלל.
|
מכאוב רדוף
רסיסים מתפזרים
מתקשה לאחות
את כל השברים
|
דמדומי בוקר של יום חדש
רטוב
מצמרר
|
כשטוב לי מאוד
או כשרע לי יותר
אני כותבת מכתם
או אפוס קצר
|
כְּמוֹ תָּמִיד בְּעַרְבּוֹ שֶׁל יוֹם
אֲנִי מַבְטִיחָה לְעַצְמִי
לֹא לִצְפּוֹת
לֹא לְהִתְאַכְזֵב
לֹא לְהִצְטַעֵר
|
הַזְּקֵנָה הֶחְלִיקָה עַל עוֹרָהּ בְּאִטִּיּוּת
שָׁלָב אַחַר שָׁלָב, פְּנִים, גַּבּוֹת זָנָב
אַחַר הֵחֵלָּה לְהִשְׁתַּעֵל בְּהִתְרַגְּשׁוּת,
לְמַרְאֵה אָדָם אָהוּב, וּבְרִגְעֵי פַּחַד אַקְרָאִיִּים
|
וַאֲנִי תְּקוּעָה בֵּין מְחוֹלְלֵי מִלְחָמָה
בּוֹגְדִים, שׁוֹדְדִים פָּרָזִיטִים וְגַנָּבֵי דַּעַת
כַּנִּרְאֶה לְתָמִיד.
|
כָּל נְסִיעָה שֶׁעָבְרָה
קְרֵבָה אוֹתִי לְהַרְפַּתְקָה חֲדָשָׁה
מִפֹּה וְשָׁם הַנְּסִיעָה הָיְיתָה מַרְהִיבָה
גַּם אִם לְעִתִּים קָשָׁה.
|
האושר
חלף על פני מרחק נגיעה
רפרף על לחיי בנוצה
|
האושר הוא יקר וקצר אמר פרפר
|
שירים להם הייתי חורזת
וכל אוצרותיי להם מחלקת
מחבקת
צוחקת בקול
|
יום הפועלים חלף עבר
ואיש לא נזדעק
ואי שלא פצע פה
ורק האחוזון העליון
|
האישה הזו מחפשת
כתף וזרוע
חבר ורע.
מישהו לשדרוג הזמן
|
הרקפת עדיין פורחת,
בחצר הבית הישן,
נאבקת על זכותה לשרוד.
השנה הופיעה פקעת חדשה,
באמצע השביל הנסדק והולך,
|
לא אינני עושה פרסומת חינם
אבל מה זה כל השטויות
הגודל Yes, קובע
חד וחלק
|
היו כאן חיים
רק אני פספסתי.
|
הן לא תיקחנו עימך
לא את הסולם
גם לא את הדרגה
גם לא את האשליה
של בטחון הנוצק
בבית גדול וגינה
|
בראשית הייתה המילה
שהזיזה גבעות
והבדילה בין אושר וחשכה
ובין מים ושמים.
הכל, בזכות המילה.
|
הוא היה
מושא חלומותיי הרטובים
גבר כמו שרק גברים יכולים.
ריח זיעה חמצמץ,
וגרב קרועה.
|
הריעו למשורר הדלות
מעל ומתחת כל עץ רענן
לטפו את האגו החבוט
שלא יחשוב ויחדל
|
ועוד הוסיפו ברורות ונחרצות
כי אני "אוצר בלתי נדלה של עצות
ותרופות"
|
שוב מקפצים.
יד אחת מקדימה,
השניה מגינה על הבטן הרכה
קדימה הכה בי,
אני מוכנה.
|
כשהחייל שלי שב הבייתה
כל העולם מחייך,
במיוחד שבחוץ גשום,
אצלי חם בלב.
|
וכל שעמל ימחק
מספר דברי הימים
או שיעברו נפלאות
לאחרים וגדולים
|
מה נשתנתה השנה
מחגיגות השנה שעברה
ומאלה שהיו לפניה
|
הילדה שבי בוכה, כבר אלפי שנים
אבל איש לא מקשיב, גם לא מבין.
|
וכשאתה מוחא כף
זה מאוד מרגש
כי אתה הכי אמיתי
הכי טוב שיש.
|
יש והכעס הוא מבורך
מנתב רגשותיי,
מעצימן לפני
שאתמוסס ואברח
|
חלמתי אותך לילה
יפה וגדול וחסון
למרות שהייתי רק אחת מני רבות
יפהפיית ההרמון
|
מאוחר מדי
אי אפשר להחזיר הזמן לאחור
גם לא להמשיך היכן שהפסקנו לא הספקנו
אבל בהחלט אפשר לשבת מול האח
|
במאבק על היופי
ייכשל האביב
פרגים יפנו מקום לדרדרים
והקוצים יעלו ויבואו
בשערנו מכחילים
|
אי אפשר להאשים אותי
בסרח אופטימיות עודפת
אולי כי הטבע הוא סתמי
כוחותיו שגרה.
|
אלמוני
נכנס לתוך חיי
מתנשף, לוחש.
מתנקם על דחייה?
|
המשגל המושלם
מתחיל בגזיזת ציפורניים
אמר הנווד ונכנס לאמבט
|
כמה הספקתי
זאת יעידו אחרים
|
העמק שלי נעלם
שדות זהב
ירקרקים בקצוות
|
הצדק לעולם
יהיה בצד הלא נכון
של בעלי השררה
בעלי הכיסים המנופחים והאגו
|
בלילה עת כולם ישנים,
אני מתבוננת בירח
ונפשי יוצאת לניסים.
|
מחשבה נודדת
למחזות עירומים
שמש מציצה
מבעד לווילונות כהים
|
אוספת לחיקי
את שלל הצוהבים האדומים
בטיפות גדולות של געגוע.
|
הקיץ הזה אלבש לבן?
אומרים שלבן משמין.
אולי יהיה פחות חם השנה
בכחול עמוק של שוטים.
|
לכל אחד
החבר המגיע
לו והידיד, והאויב,
והמעמיד פנים כחבר
והבוגד המסתתר
מאחורי חיוך
|
מנופפת דגל לבן
פותחת תריסים לרווחה
רק השמש חודרת.
|
במרוץ על החיים נצחו הרעים
מדושני העונג, הרוצחים והשקרנים
בדרכי נועם פלסו דרכם לשררה
משקיפים על העם בקריצת נצחון
|
כשחילקו את האושר
ניצבתי מאחור
לא חשבתי
שגם לי מגיע קצת
|
מצבור הטענות, הנימוקים
והטיעונים התמוסס
ולמרות שיצאתי וידי בעליונות
הובסתי
|
ללכת לישון ולא לדעת
התצניח ראש
על שיחי דרדר
משובצי יהלומים
|
השקט שלי אינו
שקט של אחרי-הסערה
גם לא של אכזבה, בושה, חמלה
|
לא כל אחד יכול לשמש השראה
לשורה חדשה
|
רק מלאכים ושמים
ופה ושם יונים
ואין זיונים, משקאות
תבשילים בטעם בית של פעם,
|
הייתי רוצה להתחמק.
לקשור את כל הקצוות ולהסתלק
ככוכב שביט להתאדות - לא להיות.
אפילו לא לשוב בגלגול נשמות.
|
כשאגיח לגבות את החשבון
לא יהיה כבר ממי
|
החיים יפים
למי שמאיר להם פנים
ולמי שהמזל מחייך בפנים
וכמובן גם מי
שלא לוקח ללב שטויות
|
התפוח לא נופל
רחוק מעץ הוראתו
עד שמבשיל לו
במה שתלוי בו
שלו
|
חלומות האתמול
אכזבת הבוקר
מחר יום חדש
|
וביום השלישי
פסק הכאב
מרפה אחיזתו הלופתת
ושמש קיצית
זרחה במלוא עוזה
על אדמה חרוכה
מיובשת.
|
השמש תזרח ותשקע
מלחמות יהפכו לנייר
אהבה חדשה תימוג בחלל
והלילה ידליק עלטה
|
מתעסקים שעות וימים
בניסיון לפענח את התעלומה
מי אשם ולמה, כמה זה עלה
ולמה הוא אמר וטען ושגה
ואיך לא היו לו עיניים בראש
|
דמעות מאחורי ריסים
ממאנות להתפנות
וכמה שאגער בהן
הן להכעיס מתעקשות
|
השלג ההוא מזכיר לי אותך
ארבעים אמות באדמה כבר אלפי שנה
השלג ההוא
תמים ונקי כמו שילדים רוצים להיות
והיה גם חיבוק
שלעולם לא נשכח רק נדחק
|
יש המדביקים באלבום
סדור, עם כותרות
וכותרות משנה
אחרים אורזים
|
יש לי זכות למרוט
את נוצותיך
לערטלך
מכל כבוד עצמי
|
הייתי רוצה להיוולד במאה שעברה.
להסתובב בקרינולינה, להיאסר במחוך
חטובה לשבת בפינה, לחייך כל היום.
לשתוק ורק להראות יפה.
|
בשעת ערב מתאחרת
אני מזהה תנועת יד מוכרה
אין ספק שהיא שלך
למרות שאתה
ארבע אמות
|
אף פעם לא להאיץ בזמן
הוא ממילא יזרום בקצבו.
|
עקרתי את עיניי
שלא לראות את הדם
וחסמתי את אזניי
שלא לשמוע את הזעקות
|
צִפּוֹר לֵילִית
מַדְלִיקָה זִיכְרוֹן יָשָׁן
לֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה עַל הַסַּפְסָל.
אוֹ לְאַמְבּוּלַנְס מְיַיבֵּב
כֵּן, זֶה הָיָה מִזְּמָן מִזְּמָן.
|
גם באווירה אחרת
אתה בפנים עסוק
בשאלות של קיום ואכזבה
של למה וכמה ומתי ובשל מה
|
במאבק על התבונה
אני עדיין יוצאת
וידי על העליונה
עד מתי
|
מכונת הכביסה החליטה
לזמר שירי חלודה
גם נברשת הסלון התעוררה
מפיצה אור דלוח
|
ספק אינו רק עניין של גיל
לעיתים הוא חלק ממהות
|
היא מופיעה כל בוקר לעבודה,
אישה רגילה, מבית טוב, מסודר.
בעל, שני ילדים, כלב וחתול,
פה ושם חופשה בחו"ל.
|
כבר הייתי צריכה להיות מחוסנת.
אחרי כל כך הרבה שנים,
של היחשפות לשנאה תהומית,
|
כשקרעתי מזרועותיי חוטים
ומטבורי את החבל הדק
כבר אז ידעתי
אני נשארת לבד
|
תחת ארבע אמות
עפר ואפר יסודה
שבה נאבקת כל יום מחדש
עם יקיצה מגונה.
|
חלומות שהתייבשו
שוכבים עתה מבוישים
לו רק מחציתם מוגשמים
|
עננים שחמקו אינם מבשרים טובה
שרב, שרפות ללא מילה חמה
|
אתם לא מבינים
כמה קשה לנו לצאת לבלות
כשאנו רואים אתכם מושיטים
בצומת שלנו דווקא
יד וקופסת נדבות.
|
כשאני חושבת על העבר
נופלת עלי עצבת
כשאני חושבת על העתיד
אני מתחלחלת
|
חמש שורות הוא רוצה
להבהרת כוונות
|
כשאגיע לחוף
אם יעמוד לי כוחי
ארצה לראות את כולכם
המלעיזים והנעלבים
המקטרגים והשוטים
|
עכשיו שאלו נא רבותיי
נו? מי הוא המובחר.
של מי הגור המנומר,
למי שייך שחרחר?
|
כן, מחייכת במבוכה קלה
הרכבת דוהרת עד עמק הברכה
עמק הבכא - לא בשבילי
חומק בחשכה נעלם מעיני.
|
הגיע הזמן מלקסיקון יומי ומי
למחוק מילים
כמו אהבה ואנושיות
|
אולי לא ידעו
להעריך עד היכן מגיעה
הצביעות, היוהרה
תחושת הכל בי
|
צר לי עליך יה דודי אבן חן
שבה מאסו עתה במאים
שמשך שוקעת בארץ מואב
וכוכבים שוב לא נדלקים
|
כתגובה הרדמתי את רגשי האשם
ויצאתי למסע קניות מדופלם
רכשתי בגדים למכביר
גם שרשרת זהב
|
כל שחיו שם
אלה שהיו
כבר אינם.
מעלים אבק
בעליית גג אפלולית
|
בים הדברים
האבודים
נמצאת אהבתי
|
ללכת קדימה ולא לעצור
לצעוד קדימה על מנת שלא לחזור
יש ימים שכאלה שבא לך לוותר על הכל
להשאיר מאחור את רשימת הקניות
|
כבר איני זוכרת
לא את החיוך
ולא את הלטיפה
גם מילה חמה איני זוכרת
אולי
כי לא הייתה
|
גם פרח אני יודעת
בלי קוצים כמובן
ועלים אדומים
עם ירוק מסביב
וגן.
|
לפני קצת יותר ממאה ועשרים שנה
הביאו עימם בני העלייה הראשונה
את מסורת השתייה החריפה והחמה.
|
ציפיתי
המתנתי
נלחמתי
צעקתי
|
כמו לפני שנים
מתחילה לספור את הימים
עדיין לא מוחקת
ביומן יש עוד זמן
יש עוד קצת זמן
|
אחרי הכמעט סופה
תגיע כמעט השלווה
|
אינך רואה את הפעימה הנוספת
פטמה מזדקרת
מבעד לבגד שקוף וחרור.
אל תניד ראש בשלילה
ראה אני משולהבת,
שחרר מעצור ונצרה
אל תניד ראש בשלילה
ראה אני משולהבת.
שחרר מעצור ונצרה
|
כרטיס הביקור די עמוס
ועלול להפחיד
כל אדם קצת לחוץ
|
כשאהיה גדולה, אבל ממש גדולה
ותוכלו כבר לקרא לי גברת
ללא הגבלה
וארשה לכם לקרא לי
|
כשאלך
האם תזכרו
את הריח
האם תחכו למכתב
לאות או לנוצה
|
כשהכלניות פורחות
בשלל צבעים מנקדות
את הארץ בכתמים גדולים
|
כשייתמו המילים
והכל יתבהר
נשוב להלך
בשבילים מוכרים
|
כשמישהו פוגע בי
אפילו לא בכוונה
אני ממנו מתרחקת
כמרחק סדום מהמורה.
|
כשתבוא,
אל תבוא בידים ריקות.
הבא עמך מתנה
זר חבצלות
או שושן צחור.
עדיף שוקולד,
|
הכעס שצומח מבפנים
כמו גידול פרא מיוחם
מתפרחח
לכל הכיוונים
ללא שליטה
|
להיות צעיר יפה חסון ובריא
עם חשבון עתיר ממון
בבנק בחו"ל
וחיוך מאוזן לריפוד
|
משוטטת בינות עננים
אומרת שלום לכוכבים עתיקים
כיסי אוויר ומיני לחשים
רק להגיע בשלום לאדמת מבטחים
|
שומרת אחי אנוכי
אבל אין לי אח
ומגוננת על בתי
ואפסה תקוותי לבת
|
לחייך לפעמים
אומרים שזה בריא
לבדוק אם בתיבה
יש יותר מחשבון חשמל
|
רק אל תשכח
אני לא מותק של אף אחד,
גם לא שלך.
|
בפני עצמי התנצלתי בסופו של אירוע
על אובדן השליטה,
ועל ש"הוא" כמעט הפך "היה..."
מזל שנאחז בחוטי הכביסה
בדרכו למטה אל עבר היציאה.
אז לא מפחדת משום דבר, כמעט
|
לא משחקת בקלפים
גם כך המזל מסתיר לי פנים
|
יום אחד עת תשב אל מול האח
על ברכיך השמיכה המשובצת
תהמהם לך שיר ישן נושן
ובחוץ סופה לוחכת
|
לא רוצה יותר
לכתוב מליצות
בלות ודגולות
המסוות כוונה.
מסתירות
האני האמיתי
עמוק בתוך מילה.
|
אולי
בפעם הראשונה בחיי
לא רוצה הביתה
לא רוצה ודי
|
כאן אפשר להמשיך להעמיד פנים,
שאנחנו מבינים מה קורה.
ואם איש לא ישאל,
זה יימשך שנים על גבי שנים.
|
לו ידעת מה אהבתי, אם בכלל
לו שאלת אותי לשלומי
לו הרמת טלפון אחד
היית מעצב עולמי
|
אני לוחשת בשקט
אני מרימה את קולי
אני זועקת
איש לא שומע בלבדי?
|
לחשת מילות אהבה מתוקות
כיין מושרה בצימוקים שיבשו
ואני האמנתי כמו תמיד
|
את לילי גזלו העורבים
בגלימות מחוקות
עומדים ומצווחים
ארזת הכול - קומי עצלה
בדקת דרקון האם את מוכנה?
|
ונשאלת שאלה אחת קטנה
שכולם בה נכשלים
מה קרה לחף מפשע
עד שאשמתו הוכחה
|
לכאורה, לא חסר לו מאום.
נער, שפתיים ישקו
תמיר ונאה, מוקף חברים
אפילו לא מרכיב משקפיים.
|
לכתוב על אהבה
אפשר, רצוי אפילו צריך
לתאר אהבה
מותר, אם יודעים כיצד
|
בשביל לסדר עניינים
לא צריך פרוטקציה,
בשביל זה יש חברים.
|
עוד מעט
תינעל דלת המטוס
ומקומי במיטה יתמוסס
|
מים ושמים התאחדו
לפני שים עלה על גדותיו
|
לצאת מתוך עצמי
לחדור לעולמות אחרים
לשכוח כל מה שהיה
ומה שבאמת מחניק
|
כשאני עוצמת עיניים
אני רואה אותך לפני
זקור זנב וחסון
|
כבר הייתי צריכה לדעת
כיצד משמרים חברים
מה אומרים מה עושים
וכיצד ומתי מחייכים
|
הַצָּמִים יְמַלְּאוּ אֶת בָּתֵּי הַתְּפִלָּה
יַכּוּ עַל חֵטְא יְבַקְשׁוּ סְלִיחָה.
אֲבָל רַק כְּלַפֵּי חוּץ
כֻּלָּם מַעֲמִדֵי פָּנִים מִקְצוֹעִיִּים
בִּפְנִים הַכֹּול יִישְׁאַר כְּמוֹ תָּמִיד
|
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מִתְחַבְּרִים
וְעַל מָה תְּוַתֵּר אֶחָא.
הַאִם תָּבִין
הַאִם תֵּדַע?
|
אֲנִי עֲדַיִן רוֹצָה לְטַפֵּס עַל הַאֵוֵרֵסְט
אֲבָל רַק בַּחֲלוֹם
לְהִתְעוֹפֵף וּלְטַיֵּל מִסָּבִיב לְעוֹלָם
בִּמְטוֹס סִילוֹן
|
אל תקרא לה אהבה
זה רק משב רוח
שהתמוסס
|
מצעים לבנים
אגולל על מיטה
גדולה וזכה
לא
לשוא
|
בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים אני צודקת
או לפחות מעמידה פנים כצדיקה
|
מאמינה בכוח רצון ובאהבת אנוש
בגורל אכזר ובשילוש הקדוש
של סקס שקרים ופוליטיקה
|
החיוך העקום
והרמת הגבה
הביקורת הסמויה
וגם זו הגלויה
|
מגרות הלב
עמוסות או-צרות
חלקן נוטפות מור
דמעות ומעות.
|
מה יש בינינו
ביננו אין כלום
אולי גם כלום לא היה
|
הוא זכה, הוא הושמד
הוא נפל הוא הוחזר
למי באמת אכפת
|
רק טיפה ואנחה
יקלפו תמונה ושלט
ויחליפו תפאורה
|
והוא בחוצפתו
הרים ראש
ואמר ודרש
אני עכשיו
|
ידעתי אותך
וטרפתי אותך
וגמעתי אותך
כולך אל תוכי
|
מזוג לי קצת שרב
מהול ברוח קדים
הוסף קצת לחות
ואנחנו נחנקים
|
רגע חמים אחר כך כמה ימי כפור
וקר לי וחם לי ואני כבר לא יודעת מה
מה יותר טוב להתבשל מחום
או לקפוא במקלחת צרה
|
בתוך ים המילים והבלי החג
רעשי צופרים
דהרת מחשבות סרק
שכחתי לגמרי את עצמי במשחק
|
מחכים לי
מאחורי הכותל
נושפים בעורפי
שרידי חנופה
שאתרצה
|
יוסף עדיין מחלים חלומות
על נערות יפות מראה
ופרות מזות רעב
מבוישות
שגואות באחו
כאילו הייתה זו גואה
|
כשחילקו את האושר
נעמדתי מאחור
ונותרה לי רק שניה
אבל בטור הכעס הייתי ראשונה
וזכיתי ללא חמלה
|
הייתי זקוקה למילה
טובה אחרי יום
עבודה מפרך
לפני השלב הבא
של עשייה בלב
לא חפץ
|
יש נושאים
שלא מדברים עליהם
שלא חושבים בהם
יש מילים שלא
|
כל תחלואיו עליו וכל תחלואיה
ולב שבור וצלע סדורה וסדוקה
וכל מכאוביו ומכאוביה עליה
|
קור נושב ממבושיך וממושביך
גם משוביך מעלים גרה
רק לשונך נוטפת חמאה
|
שם שהוא הציץ לי בדף
וקרא לי את כל הסודות
ואחר כך צעק בקולי קולות
|
כשאני חושבת על גשם
אני חושבת עליך
רועדת מקור, עצובה
|
ציפיתי למים זכים,
מהסוג שמפרה
שדות ופרחים.
אך נשטפתי
במי קולחין
|
אני רוצה למות בסתיו
עת עלי שלכת מערימים פסגה
ורוח מאיצה מפזרת עלווה
ושלווה.
|
מכל מקום ולכל מקום
אני נושאת
עמי את העצב
וככל שאתאמץ
למוחקו
יעצם
|
מעורר אצלי סימני שאלה,
תחושת אכזבה ומצוקה לבבית.
למה חמקת ממני יקיר
מה עשית לך? נו כבר, תגיד.
|
לא לסמוך יותר על איש
לא לסמוך על סמוך
לא ארצה יותר מאיש כלום
גם לא מאישה
|
מטפס ועולה במעלה הגרון
מכווץ שרירי הנשימה והקנה
מצווה על ניקוי ארובות
|
וגם השנה אשאר כנראה בעמדת המתנה
אין פשוט סיכוי לשנות מסורת
ולהסיט את רוע הגזרה
לכיוון משתנה
זהו זה
|
על שביל חולי
לא כבוש
על שייאלצו לחפור בור גדול במיוחד
ועמוק במיוחד
להסתיר
|
כל כך הרבה מילים נזרקות בחלל
אהבה, שלום, דו-קיום
לרוב אין מאחוריהן ממש
פרט לשינוי באורך הגל.
|
מספיק מעודד
ישלי כל מה שאני רוצה
שאי פעם חלמתי עליו
טוב, כמעט.
|
כל שנה שעוברת
מקרבת אותי לקצה
אבל אין אני חוששת
כי המראה משם מרהיב.
|
אני נוסעת
לקצת
לפזר את העצב
על הים ובאוויר
|
זכרי
פעם היית כמעט מלכה
אבל עכשיו
את כבר לא שווה
את בסך הכל
רק עוד מפלצת
אימא
ופולנייה
|
המתיקות המכערת את חיי
כבר יצאה מהאופנה
ורק אני נתלית בה
מכורה
|
לו הייתי יכולה,
רק כך אני בוחרת.
עיניים פקוחות אל מול השקיעה,
תאחז בידי ויחד נרביץ יציאה תאטרלית.
|
משורר ללא קהל
הוא נאות דשא ללא גנן
מורה ללא תלמיד
והורה שמוחו השתבש
|
ידיעה רודה בהכרה
שהשינוי גדול מהשגרה
ואני תקועה
בבועת ביצה
|
הם ברכה ושמחה
משוש לב הורה
מדירים שינה
בוכים די הרבה
לכסות ולדאוג ולהאכיל בכפית
לשרוך נעלי כל יכול,
הכי גדול.
|
קצת מעט לפני הזריחה
עת הכל נעצר, כופה ומקפיא
זו השעה הקשה של היממה,
כי מאום לא קורה אך הכל אפשרי.
|
שפר עלי גורלי
יש לי בגד ללבוש
ואפילו להחליף.
מזון על שולחני
|
הם אוכלים מכף ידי
מלקקים כל אצבע
בכל יד
|
אדם קרוב אצל עצמו
ואם נתרחק
כופים עליו מראה
ומראות
עד שיתרצה
|
מיום ליום
מתמעטים
החגים והחברים
|
באפלולית מבורכת
עומדת אישה
קולה סדוק משנים
ועשן וסיגריות של פעם
שרה ועיניה עצומות
|
גם הבורסה נעה למעלה-למטה
ממש כדרכו של עולם'
ורק אני חריגת כללים'
כעס מתוסכל בגופי
|
מלקקת אותך מכף רגל עד ראש,
נוגסת בהנאה קצה צופצ'יקון,
עד שתדרוש פסק זמן לנשימה,
ואז אצחק צחוק גדול ורחב.
|
מהר, בוא נברא עולם חדש
בו לא יהיה יותר צורך להעמיד
לשמור פאסון
כמו אצל השכנים.
|
נזכור את היפה
את הקשה יזכירו אחרים
בין אם נרצה או לא נרצה
שוכחים את הפנים.
|
נטולת זמן
אני מתבוננת
בזמן בו פסעו אחרים
|
הייתי רוצה להתבונן
בפניך עת נין ימרה פיך
אקשיב לנהמות
הסבריך ואדע
שנפרעו ממך
|
אם נחזור ונחרוז
אם נשוב כילדים
יעלו ויבואו צלילים כואבים
וכמה שנמחה וכמה שנחמוק
|
כואבים את כאבנו הפרטי, בפרהסיה.
מתערטלים בפני כולם בגאווה עילאית,
|
המרחק בין לבי ללבך תלוי
במהירות התשדורת
נשיבת הרוח ותגובת הגלים.
|
הַשָּׁנָה אֲנִי סוֹלַחַת לְעַצְמִי
עַל חֲטָאִים קְטַנִּים,
חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ
וְדִמְיוֹן מְפֻתָּח מִדַּי.
|
אפשר לבכות
על חלב שנשפך
אפשר, אם יכולים
להתחיל הכל מחדש
|
כל שנה בערך, באותה תקופה,
אני יודעת זה הולך ונגמר,
הרומן שהיה לי אתך.
ואני מתכוננת, ככלה לחופתה,
מתאפרת קלות, לובשת חליפה חדשה,
מגיעה בזמן, כמו תמיד, לפגישה אחרונה
|
סופרת את הימים הנוראים
לא כולם קשים
אבל נמתחים
|
בסמטאות הלב של ילדותי
מתחבאים צללי האתמול
משוועים להכרה בקיום
רק לצאת לזעוק לכעוס
ולחמול.
|
אם תמצא סנדל מוזהב
שאבזמו קריסטל
תדע שהוא שלי
|
אבל לא כזה של טלנובלה
אלא כזה קצת אמיתי
שדוחף גיבוריו לקצה
אבל ברגע האחרון מציל
|
סליחה שלא הייתי כאן
כבר הרבה ימים
אתם יודעים הכל כאן זוחל
ואני אצים לי החיים
|
סליחה - רעיון כל כך יפה, נאור.
אין כמעט דת שאינה מדברת על סליחה
ומפרשת אותה כרצונה
|
והזמן איננו מרפה
ואינו מרפא
לפגיעות
שהגורל גרמן
|
ממתינה בדריכות
למכה חדשה
שתרסק ותפצע
ותיגע ותלבן
ותרוקן מתוכה
|
הדפים הולכים ואוזלים
כי אין מי שימלא אותם במיילים
או חיוכים
|
צל צילו של ספק
מזדנב מאחוריי
מאיר במשובה
על גלגלי חיי
|
סורקת בקפידה זכרונות
מתייקת לפני מספר ושנה
|
וְאוּלַי הוּא לוֹחֵשׁ לוֹ
תּוֹדָה שֶׁאַתָּה כָּאן
הַרְבֵּה יוֹתֵר נָעִים
לִשְׁכַּב בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ
|
במערך ההזדמנויות הבלתי נדלות
אין מקום לעבדים
אלה עובדים בלי זכויות, רק חובות
בלי חופשים או פיצויים
אצל קבלנים
|
עבדים אנחנו
לטמטום לרשעות
ולרוח הרעה
שחוסכת מילדנו
|
ואני מקנאה בה על ילדים מוצלחים
האחד בייל מסיים על מלגת לימודים
השני יוצא עם מישהי מהסרטים.
אני חושקת בבעלה בחליפה שלושה חלקים
שגם בג'ינס בבוקר נראה מקסים
|
עוגנת בנמל
כמו ספינת משמר חלודה
|
עדיין
טוב לי במקומי
ממרום מושבי
אני רואה,
|
אוּלַי הָיִיתִי תְּמִימָה
אוּלַי אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֶרֶת
אֲבָל כְּשֶׁהָיִיתִי צְעִירָה
הַכֹּול הָיָה אַחֶרֶת.
|
עוד בוקר
עוד בוקר מאותם הימים
שבהם אשב ואצפה
בעננים החולפים
|
ואני אתבונן בך מרחוק
כתמיד
לא אומר מילה
גם זרועותיי תידומנה
|
אורזת ונוסעת
משאירה הכל מאחור
את החובות
את ההתחייבויות,
את העמדת הפנים
את החיוכים המזויפים
|
עוד מעט אשכח כיצד ללכת
להרים רגל ועוד רגל ואתבלבל
|
זמן רב אחרי שנגמר,
זוכרים בעיקר את העוולה
ולא את כל הטוב שהיה.
|
עונות השנה
כל עונה ונשקה
משדרת רק זאת
אהבתי אותך.
|
בחלוף העונות
אני נעצרת
למחות שכרון
של קודמה
|
ועוד באים אליך
בטענות מכל הסוגים
אתה אטי מדי
לא מסודר
לא מתחשב
לא מבין
לא מחמש
אוף
|
המוות מעוות עיני חכמים
והפחד ממנו מסנוור
יש שבורחים אל הדת
כולם שם רועדים
|
אינה אוהבת את עצמה
העיתים
הולכים ומתרבים.
העיטים
|
הולכת לאיבוד
בנקיקים הומי אדם
חסרי נשמה
איש מפשפש בפח אשפה
|
קמתי לפני בוא הגשם
והילכתי שעות,
מניחה לטיפות לנקות
את המחשבה משטויות.
|
על האושר צריך לעבוד
ימים, שעות שבועות
לטפח אותו
להשקות
|
אבל למדת שאין גבול
כמה ניתן לנצל
ללא התחשבות
כמה ניתן לסחוט
|
בכל פעם שהוא מתעורר
אני מחפשת תירוץ
זה רק סרט שנזכרתי בו
שהיה קצת לחוץ
|
בגיל עשרים שאפה נפשי לברוח,
כמה טוב שנשרתי.
גם בגיל שלושים רציתי,
אך נכנעתי.
|
למה חשבתי שהפעם יהיה שונה?
עתיד ורוד באופק
|
מנגנת את עצמי לדעת
פורשת פרוסות שלא ליבול
|
פחיות נפט
כבר לא אוחזות רגליים
שולחן מתנדנד
על עריסה ריקה
|
להתפקח מן
האשליות והחלומות
להבין שזהו זה
עד בוא יום אחרון
וכך יחזור המעגל
|
חיבקתני בלי אפשור
ידיך מועכות שדי
בעוד זרבוביתך מתארכת
לרגליי.
|
פעם בשנה
אני עולה
משוטטת בין השורות
המתארכות
מזילה דמעה
ושותקת
|
מחכה בדריכות לימות הגשמים
לרקפות בישניות ולנרקיסים פורחים.
|
פורים באופק ואני נבוכה
תחפושת אין באמתחת
לא כתר,
לא שרביט
אף לא גלימה
|
מה יותר טוב
מה יותר טוב מקפה עילית
מהסוג האדום?
זה שאני שותה כבר אלפי שנה?
|
פשוט
היום כבר
לא קוטפים
נרקיסים
|
צועדים לעת בוקר השניים
יד ביד בוורוד וכחול
ואם האחד ייפול בדרכה של דרך
תוותר האחת לבדה
|
כשיומי יגיע,
והוא יגיע מן הסתם,
במאוחר או במוקדם - עדיף הראשון כמובן.
איני רוצה זרי פרחים - הם יעלו לכם הון.
ואיני רוצה הספדים - טרחה הם לכל.
|
באת אלי והלכת
כמו תמיד
זה דרכו של עולם
ואני עדיין צמאה
צימאון שלעולם לא נגמר.
|
צנח לו ז"ל
קיבל התקף לב וחז"ל
|
רק אנו עוטים עלינו את שיני הזמן,
מרחיבים זיכרון וגזרה.
אלה שהיו ואינם,
נשארים קפואים אי שם.
|
להתחיל לאסוף את השיירים
לגרוס את שאריות החוכמה
|
מילים מרעידות גל
על שרירי לב אטום
|
כאבי הלב של סוף הסתיו
ירימו ראש בינינו
בין ערמות אבק דרכים
וסורגי הסהר
|
מה היינו עושים בלי קוראים נאמנים
שמספקים את הדלק
לשרירים עייפים
|
אין אלוהים מבלעדיו
קוטל אדם וחיה.
מה נותר לנו בעולם הזה
|
מחלת הילדים ההיא
עדיין מקננת בגופי
כתמים אדומים של בושה
והסתגרות
|
יש משהו מרהיב ואצילי בקיפולים
לא תמיד צריך ליישרם
כמו קיפולי הגלימה של הרומאי המצוי
או קיפולי הצעיף המכסה את פניה
ברדתה לרדות את הדבש.
|
השלכת כבר ממתינה
לאות וסימן מגבוה
לפרוץ בשפע צבעים
לחגיגה מרשימה.
|
יותר נאווה מנווה מדבר
יותר נפוח מהליום במרומים
והוא חותך ותופר
גורלות
כי ככה מתחשק לו
|
עוד מעט את עוזבת את ביתי
וכבר לא אוכל לקרוא לך ביתי
מי יודע אם תביטי לאחור.
|
לא יפה לקנא
אמר אבא
לא בריא הוסיפה אימא בדאגה
ואני התלבטתי
|
לא בטוחה אם אוכל לתקן את הכל,
להחזיר לנדנם מילים שנאמרו בכעס,
|
משתדלת להחזיק בכל הכוח
ראש מעל מים
מדי פעם לקחת אוויר ולצלול
טוב לפעמים להיות למטה
לראות ביפי דגי זהב ושאול
|
או עליך או כל סימן אות חיים זערורי שכזה
וחיינו בכאן שוטפים,
נשטפים עם זרזירי גשם דקיק והמולת השעון
מתרוממים ונופלים עם זה האחרון
תינוקות נולדים נפטרים מן הסתם
מסדרים ארונות והולכים לישון די מוקדם
|
למה לרוות את שביעות הרצון של אלה
מעבר לכותל הממתינים
לקמט במצח ועווית בשפה
וחוגגים על כל טיפת רגש שזלגה?
|
רוח מלטפת עצים עירומים
תמרור אדום מצדיע
לעלים מרשרשים
עיר שהתרוקנה מתושביה
יושבים שאינם קיימים
|
אוספת אחד לאחד
מפזרת על רצפה קרה.
כורעת, בהם מביטה
מה שחסר משלימה.
|
חברים סמוכים סמוקים מדם
מאחוריך בשורה
אבל אל דאג
בכל רע מסתתר רע יותר
קשה פי כמה
|
כשאני בתנועה,
בתנופה
מכוח האינרציה
אני מסוגלת לרוץ עד סוף העולם
|
רציתי להמחיז שורה ארוטית
שתעורר ערגתך
תעמידו במקומו
|
רק רציתי שתדע
שאני עדיין
חושבת עליך לפעמים
|
בתוך מבול הסליחות היורד עלינו לפרקים
של אנשים חשובים ואנשים ריקים
יש רק אדם אחד
שאותו אקח ברצינות יחסית
|
נִזְכֶּרֶת שֶׁכְּבָר מִזְּמַן
לֹא שוֹחַחְתִּי עִם אִימָּא
מְרִימָה אֲפַרְכֶּסֶת
אֲבָל אֶת הַמִּסְפָּר שָׁכַחְתִּי
אֶפֶס אַרְבַּע מַשֶּׁהוּ.
|
בָּנִיתִי לָהֶם בַּיִת מֵעֵץ
( הַשָּׁכֵן הַטּוֹב עָזַר)
פִּיזַּרְתִּי אוֹכֵל בִּצְלוֹחִיּוֹת תְּלוּיוֹת
הוֹסַפְתִּי קַעֲרוֹת מַיִם
|
מטיילת בין שורות ריקות
מלאות אהבה ושאריות זיכרון
|
שיגרו את השגריר
בשגר רב פעמי.
המשגר לא פעל,
גם המשדר היה מקולקל
|
אחזיק לך אצבעות
שלך תפוסות בחבילות
של שום וזעתר
נגד עין הרע
|
אם אתה שומר
שמור גם קצת בשבילי
ואם אתה מתפלל
שלח גם למעני
|
אני זקוקה
לקול-של-הגיון-בשלולית
מיד וכאן ועכשיו
וגם אם אמס
זה יהיה שווה את המאמץ
Call me Crazy but I need It
NOW
|
אני מזמינה שוקולד
בכל הטעמים המאפשרים שוקולד
מריר מתוק
עם ליקר שוקולד
ועם פרורי שוקולד
ועם קרם שוקולד
|
איני יודעת היכן לאכסנם
בגופי המתרוקן מאהבה
וכיצד להסוותם
מאין רואה
וקורא
|
אז מהר לנקד
באפס ושלוש
ממילא היא מרגיזה
והדם עלה לך לראש
|
כשנגעת בזרועי
התלהטה האהבה
ויותר לא צריך היה
מיטת סוכנות צרה
|
אל תתנו לי
ואל תעשו למעני דבר
רק הפסיקו
את הסבל
המיותר
|
הגדרת אותי
כשלימזל,
אך גם שלומיאל
מתאים ונכון.
|
שלל צבעי הקשת
הבקיעו השנה.
אך אתה לא רואה,
ולא מבין המהומה.
|
שנייה שנמשכה כנצח,
שעה שחלפה ביעף.
חיוך מבויש וגינוני אביר
צחוק משגע בשקיעה אדמונית.
|
ואולי יש לי זמן
לאהבה אחת
|
האמת מזמן טבעה
במדמנת שקרים.
פוליטיק-לי-קורקט
היא מילת המפתח
במערכת חולה,
מדושנת תככים.
|
תאי לבך הבודדים
מחכים לאות
להכות
|
אתמול גיליתי את התקווה
רצוצה ומקומטת
אצלי במגירה
|
אך תחושת האי נחת והאי שקט, התסכול.
החלו עולים, נתקעים בגרון.
הפה מתייבש, הבטן מתכווצת,
והחשש מתיישב בבית החזה,
בגובה כזה מוכר שלוחץ ולוחץ.
אני בודקת דופק, מאזינה לנשימה,
אני עדיין בסדר, זה לא כל כך נורא.
|
תן לי לגעת בך בחמלה.
הן מאום לא השתנה,
הכאב רודף את הצער
מתחרה עמו על הבכורה
|
ממתין לאדום
כדי לעבוד
ומטבע, חיוך או קללה
מה שמגיע
מתקבל בברכה
|
מאומה לא נותר
ממה שפעם היה
לא תבונה
לא חוכמה
|
לא את הביטויים הקשים
העלבונות והקנטורים
לא את הלילות חסרי השינה
ולא את הסיוטים
|
חבלי הכביסה כרעו תחת המשא הכבד. העמסתי ערימת מגבות על זרועי
ופניתי אל המפלט האחרון. עוד אני פותחת את הדלת וכל שאני יכולה
לראות זה גב. בחיי, גב של גבר לא גדול לבוש ז'קט עור קצר בצבע
חול. לקח לי בערך שנייה לקלוט שהגב שייך לאורח לא מוזמן.
|
אמרו לי
את יותר מדי ישירה
את אומרת את האמת בפנים
וזה לא תמיד נעים
השתדלי להסוות,
לעדן
כן.
|
יש מקום למגוון דעות
גם כאלה שהן שטויות
שאינני מסכימה להם כלל ועיקר
|
הוליווד כבר לא תזהה אותי
משחקת תפקיד חיי על במתה.
קולי לא יהדהד בעצמה מתרוננת,
בלה סקאלה, ההפסד כולו שלה.
|
הבה נדפוק את העם הזה
נכסח לו את הצורה
נוריד את בנותיו לזנות
ואת בניו נוביל למלחמה
|
אך טבעי היה הדבר ללכת בעקבות החלום לכתוב סיפור, לשלוח אותו
לעורך ולחכות. לא סיפרתי לאיש, לא התייעצתי, כל יום הצצתי
בתיבה אם יש משהו. אבל לא הגיע שום כלום, אפילו לא חשבונות
מים. עכשיו כשאני חושבת על כך, נדמה לי שהייתי מעדיפה שלא לקבל
כל תגובה.
|
יומולדת שמח לכל הבתולות
ולאחת יקירה מובדלת.
גם לא אאחל לך רוב עושר גשמי
הוא בא והולך תוך דקה
וחוץ מזה אין לי מספיק משלי
שאוכל לחלוק עמך
|
הידעתם כי תפילה אפילו מרחוק, מבלי שאדם ידע שמתפללים בעבורו,
עוזרת? בשני מחקרים האחד, על נשים המתקשות להרות, השני על
חולים הסובלים ממחלת לב נמצא כי חולים שהתפללו בעבורם עשו
חייל: הנשים שהתפללו בעבורן נכנסו להריון וחולים אחרי ניתוח
סבלו ממיעוט סיבוכים.
|
יכול להיות שאני שטחית
אבל לא שטוחה
וחבל מאוד אם...
גם אם אינני מכירה.
|
איבדתי את האמונה באלוהים אי שם בגיל 12, כשלא נתנו לי להיכנס
לבית הכנסת ביום כיפורים, ושלחו אותי לעזרת נשים. בתור עונש
הפסקתי אז להאמין באלוהים. במחשבה לאחור יכול להיות שהם צדקו.
אם הייתי נשארת בין הגברים, היו מתחילים להתפלל למשהו אחר
ולהפסיק לבקש רחמים.
|
"תגידי את תמיד צריכה לא להסכים עם כל מילה שיוצאת מהפה שלי?
נו, באמת. הצחקת אותי, שאני אבכה? את ראית אותי פעם בוכה? מי
אני שאבכה? ועל מה את רוצה שאני אבכה? אם אני מציקה להם, זה
רק גורם לי לצחוק וליהנות. את פשוט לא נורמאלית, מטומטמת,
דבילית ונמושה."
|
אני רואה בבעתה דרך החלון הרכבת כיצד דלת הרכבת נפתחת ואנחנו
במהירות של ברק חותכים את שיחי ההרדוף. כהרף עין מתחלף ריח
התפוחים בריח של אסון. אני מזנקת ממקומי יכולה לחוש בתנועותיי
והן איטיות יד אחר רגל. ובו זמנית רואה שתי גופות מרוטשות
נעלמות מאחור
|
כמובן שתשרוד
כולנו בסופו של דבר שורדים
בזיכרונם של אנשים אחרים.
|
לכולם היה ברור שהם עומדים בפני רגע היסטורי. טיפול גנטי חד
פעמי, של זריקה תת עורית שתפתור לתמיד את בעיית ההשמנה. התרופה
תביא מזור למליוני אנשים על פני כדור הארץ. קשה בשלב זה
אפילו לשער את כל ההשלכות: ירידה בתמותה ממחלות לב, הפסקת
ניתוחי מעקפים, הקטנת מ
|
אני חושבת שאוכל ללכת לאיבוד
ביום מן הימים הקרובים,
בעצם אולי עדיף שאלך לאיבוד בלילה.
|
כעבור מספר דקות נפקעו המים והרטיבו את המצעים.
"תכיני לי..." פנה אל המיילדת. זו הושיטה לו אלקטרודה דקה
למעקב אחר פעימות לב העובר. עוד דקה והאלקטרודה מחוברת אל
מכשיר המוניטור, ו... שום דבר המוניטור מת. מת לחלוטין.
"תביאי לי אלקטרודה אחרת..."
|
פגשתי אותה ביום קיץ חם ושטוף שמש לבושה בחלוק לבן, ללא תג
זיהוי. בכדי להקל על המבוכה שאלתי אותה "את נהנית לעמוד כל
היום ולמעוך ציצים?" הביטה בי בתימהון ופלטה במהירות, "למעוך
ציצים זו עבודה ככל עבודה".
|
איך, איך עובדים עלינו בעיניים
ומספרים לנו ת'עובדות החיים
ואנו בולעים אותם בשקיקה
כאילו הכל נמצא בחקיקה
|
אחר כך חזרנו הביתה. בדרך הניח החוקי שלי ידו על ברכי, מלטף
ועולה במעלה ההר. אחרי הלוויה זה תמיד או אוכל או סקס. אני
מעדיפה את האחרון. מזכיר לי שאני עדיין כאן, חיה.
|
אביב הגיע פסח בא
כל אחד פוסח בצורה שונה אולי משונה
|
בבריאות או בחולי, תמיד טוב שתהיה ברכה מוכנה
במיוחד כשחג האוהבים מתקרב
|
ידידים הם כמו אור בודד באפלה
בכוחם להבקיע את
הבדידות המזהירה
|
יש עצים חסרי עצה
ויש במטען עודף
ומה אני בכלל מבקשת?
|
Canon G9 Saves the trip to the ICA
|
בעצם צריך היה להיות Via-Pass
אבל אז זה לא היה לפסח אלא לפורים
ואנחנו באביב כאן עוסקים
|
אם תרצה תוכל
ואם לא עכשיו אימתי
|
לו כולם היו פועלים ברוח האחווה הבין לאומית
|
סוף העונה או סוף ההבטחה
Canon 350D
|
קנון G9
מול ליד הודלפינריום
|
עם נקי בשקיות קטנות
Canon 350D
|
G9 מתקשה להתמודד רק עם עצמו
|
קנון G9 שט ומהרהר
הרהורים פילוסופיים על עולם
|
בלג בעומר
להג אומר
אם יהיה חג
יהיה זה אח שמח
ולא יותר
|
רָאָה, אֵיזֶה עוֹלָם בָּרָאנוּ לִכְבוֹדְךָ
אִישׁ רוֹצֶה לְחַסֵּל אֻמָּה
כְּדֵי לשרֹד וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ
|
ברווז עיתונאי
כינוי לידיעה עיתונאית המפורסמת ללא בסיס עובדתי
|
דבלין של אמצע אוגוסט
קנון G9 שיהיה
|
עוד יום עצמאות למדינה
ואנו חוגגים?
תלוי את מי שואלים
את הפורחים או הנדקרים
|
מֶגִי עוֹד אִתִּי
שׁוֹכֶבֶת מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן
וּמַמְתִּינָה בְּסַבְלָנוּת
גַּם אֲנִי
|
קנון G9 יוצא לטייל עם הכלב
|
אם הוא יבוא
הוא יבוא גם לכאן
|
הקיבה של G9 מתמוגגת
והמיצים מתעוררים
|
היסטוריה והיסטריה
שלא הולכים יד ביד
|
אף אחד אינו מושלם
אבל יש כאלה
כמובן
|
חייזרים לא נופלים מהשמיים
|
G9 קנון לספר סיפורים גם הוא רוצה
|
קנון G9 מתעד את הרגע הקריטי
|
הנג אובר שטרם נגמר
בפלורנטין
|
כל דימיון בין החיים והמציאות
בין מילים והתרברבות
אינו מקרי
|
קנון G9 מנציח דברי חוכמה
ומי לא יקרא?
|
אִם לֹא תְּמַהֵר
אִם לֹא תִּזְהַר לֹא רַק הָעֵץ יִבְלַע אוֹתְךָ
חֲשֹׁב הֵיטֵב בְּמִי תִּבְחַר הַפַּעַם
כְּדֵי שֶׁגַּם הַבּוּרוּת לֹא תְּחַסֵּל אוֹתְךָ
|
שמש יוקדת לא תפגום בתשוקתי
|
כנראה בכל עיר גדולה
G9 קולט אותם בתמיהה
|
כל אחד עם ההסעה שלו לעבודה
|
כֵּן, אֲנִי כְּבָר לֹא צְעִירָה
עָבַרְתִּי רַבּוֹת בְּחַיַּי
אֲבָל הָיָה כְּדַאי
כִּי מָצָאתִי בַּיִת חַם וְאוֹהֵב
שֶׁדּוֹאֵג לְכָל מַחְסוֹרִי.
|
מתרבות לאחרונה כמו ארבה
ואם יש כאן משמעות עמומה
|
G9 מניף דגל לבן
של אכזבה וכניעה
|
כל מדינה וקוצר הראיה המגיע לה
|
ילדים מתוקים יש בשפע
מעניין מה יהקרה כשיגדלו
|
פַּעַם הָיִיתִי פְּאֵר הַיְּצִירָה
מְחֻבֶּקֶת וּמְנֻשֶּׁקֶת
הִיא לֹא מָשָׁה מִמֶּנִּי
|
קנון G9 מתלבטת בין אזן או אשך
|
קנון D50 מטייל בצ'יינה טאון
|
דני קרוואן ליד באר שבע
אנדרטת חטיבת הנגב
|
באשר תלכי ארדפך
בחלומותיך הצנומים אתברג
בידים רפות אלטפך ולא עוד
|
גם זו דרך אומר קנון G9 בטח יותר בריאה
|
עדיין משוטטת בפלורנטין
הראי של המדינה
|
קנון G9 מחפשת
נבדלות בין בובות ובובים
|
קמפוס תל אביב
צהריי יום
במהלך השביתה
|
סוף הסופה או התחלה חדשה
ארמגדון או נוסטרדמוס
לך מכאן
|
קנון G9 מזהה עבריינית בירושלים
|
אפשר לעזור
אפשר לשבור
תלוי ברצון הטוב
של שני הצדדים ובמשאבים
|
בוטנים מתייבשים
ופרחים מתאבלים
במדבר הזמן האבוד
|
הָאֵם תַּצְלִיחִי לְהָאִיר מֵחָדָשׁ
אֶת הַמְּדִינָה
|
קנון G9 מסייעת בשמירה על איכות הסביבה
|
שבלונות לפחדנים מלידה
מעניין מה מסתתר מאחורי הצבע
|
An Apple a day keep the doctor away
|
קנון G9 בשביל למחות את הדמעות
|
קנון G9 מת להבטיח שנה טובה
|
מִתְאַמֵּץ לְהִישָּׁאֵר צָלוּל
עַד כַּמָּה שֶׁנִּתָּן
וּמַמְצִיא חֲבֵרִים וּדְמוּיוֹת
לֹא כֻּלָּן הֲגוּנוֹת
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
"אני משוכנע
בנצחון שלי, העם
הוא לא אמר את
שלו. המתינו
לתוצאות
בסבלנות"
אהוד ברק בדיוק
לפני ספירת
קולות
האסטרונאוטים. |
|
