היא בורחת המון ללא מודעות, היא בחיפוש מתמיד אחריי
החיים לפעמים היא לא רואה שכבר מצאה לא מעט
היא מרגישה , כואבת, אוהבת, מפחדת, היא לא בוטחת כי
פגעו בה המון...
היא רואה אותם מהצד והיא יושבת וצופה היא כותבת
ונשפכת אל הדף אך שומרת אותו לעצמה, היא מצאה לנכון
דווקא פה להיפתח, האלו שזכו לביטחונה יודעים את
משמעות הדבר, יודעים כמה היא מעריכה ואוהבת אותם,
להם לאלו שלצידה היא מודה.
היא חוששת ממעשיה פה, אך נותנת לעצמה סיכוי. היא
יודעת עכשיו שנפל בחלקה אושר על כל מה שיש לה,
ומודה, מודה המון על החיים, על טיבם ורשעותם...

אותיות, מילים ומשפטים... מכתב אני יכולה לכתוב על נהרות והרים, על גבעות וימים, על אוקיינוסים וציפורים, הו, כמה אפשר לפתח ולפאר במילים מצועצעות. אך אני מפחדת לאבד משהו שרק בדף זה אמור להשאר עד הכנות שבמעמקי הנפש, אני חוששת לאבד את הרגש.

פלנטה מיידאנק הנה הסתיים לו היום הרביעי של המסע. בעצם, חצי מסע כבר עבר. קשה לי היום, קשה מאוד! לראשונה הפסקתי להכחיש מה שאני לא יכולתי לקבל שנים כה רבות! מיידאנק, זה היה? שואלת אני את עצמי בכניסה לתאי הגזים. זה היה?