תודה לאל שאין עלי כמה מילים... אתם יודעים כמה החרא
הזה שוקל... יכול להרוג בן-אדם בלי לחשוב פעמיים,
אבל זהו נמאס לי, החלטתי שהמאתיים עמודים שמגדלים
אבק מתחת למיטה שלי צריכים להיקרא על ידי מישהו
ראנדומאלי שבדיוק יחשוב שההערה שלו על הסיפור שלי זה
מה שיעשה לי ת'יום ולכן הוא יכתוב לי שמונה מאות
מילים כתגובה למשהו שאמא שלי יכולה להעיר לי בדקה
אחת של נאום, הסיפורים שלי תכלס הם עירמה אחת של
שנות השלושים ושל האפלוליות שנמצאת בין הרצח לאישה
שמבצעת אותה עם הבלש בניהם והאקדח בידו,זאת אהבתי
האמיתית וזאת שאני מפציר בה בלב שלם, החיפוש אחרי
סיפורים אמיתיים של הארד בוילד {למביני סגנון} הוא
כמו לחפש מחט בערימת שחקני פוטבול, יש יותר חקיינים
מאמיתיים ולכן יש להפריד את האמיתי מהטפל והמלוקק,
נכון שבצורה כל שהיא מה שאני כותב זה עוד אחד
מהחיקויים שאני סולד מפניהם אבל בגלל זה אני מנסה
לחדש להציב את הדמות שלי {שנקראת על שם המוצר האהוב
על ידי רבים - בילי מילר} בצורות שונות ובמקומות
שונים מהרגיל והצפוי, בסך הכל זה רק חיפוש מתמשך
אחרי המיוחד והמעניין, מקווה שאמצא את אשר אני מחפש.